אנונימית9999
זה סיפור אמיתי.. ואת הדבר הזה אני כתבתי לפני 5 שנים.
נכנסתי פתאום למצב רוח עצוב, שירים שקטים מתנגנים ברקע ופתאום מצאתי את זה קבור עמוק בתוך תיקיית הכתיבה שלי במחשב.. בשנייה נשברתי והתחלתי לבכות..
מה שעצוב, הוא שגם היום, אחרי חמש שנים, אני עדיים מוצאת את עצמי מוקפת באנשים, אבל מרגישה הכי לבד בעולם.
(אחי בסדר גמור, תודה לאל).

מחלה אחת שהובילה לחיים אחרים..

אנונימית9999 07/06/2013 796 צפיות 13 תגובות
זה סיפור אמיתי.. ואת הדבר הזה אני כתבתי לפני 5 שנים.
נכנסתי פתאום למצב רוח עצוב, שירים שקטים מתנגנים ברקע ופתאום מצאתי את זה קבור עמוק בתוך תיקיית הכתיבה שלי במחשב.. בשנייה נשברתי והתחלתי לבכות..
מה שעצוב, הוא שגם היום, אחרי חמש שנים, אני עדיים מוצאת את עצמי מוקפת באנשים, אבל מרגישה הכי לבד בעולם.
(אחי בסדר גמור, תודה לאל).

מחלה אחת שנופלת עליך משום מקום, משנה את עולמך תוך שניות. מה עושים אז?..

זה היה יום כביכול רגיל. קמתי בבוקר, התלבשתי והלכתי למקיף. בינתיים, אחי נכנס לניתוח בבית החולים. "סתם עודף עור שיצא" כך הם כינו את הדבר שיצא לו בצוואר. "לא משהו רציני, הרדמה מקומית, סכין אחת חדה והכול עובר". זהו, שהכול לא עבר.
חזרתי אחרי עוד יום במקיף; ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה…
החלפתי בגדים, ארגנתי שיעורי בית בתיק ויצאתי לבית חולים, לבקר את אחי. הוא יצא מהניתוח. "שטויות. פשוט קלי קלות. כמה דקות וסיימנו". אמרו הרופאים אחרי 20 דקות בחדר ניתוח. אחי ניראה רגיל, גם התנהג רגיל. כאילו את העשרים דקות האחרונות הוא בילה עם חברים. לא הרגיש כלום. אחרי יום שחררו אותו. הכול היה טוב ויפה.
שבוע עבר, ופתאום, הפלא ופלא, הדבר שהייה חזר, וגדול כמעט פי שלוש ממה שהייה. חזרנו לרופאים, שהיו אובדי עצות בנוגע לדבר. ערכו בדיקות נוספות; ספירת תאים, ביופסיה, מיפוי עצמות. הכול מושגים ברפואה שלא ממש מעניינים ומבינים אותי. וחיכינו לתשובות.
שוב, התחיל יום רגיל. קמתי בבוקר, אכלתי רוגלך עם שוקו ויצאתי למקיף. אותם שיעורים, אותה שיגרה. בנתיים, הוריי ואחי, יחד עם סבתא, הלכו לבית החולים לאסוף את התשובות.
בדרך הביתה, אני מתקשרת שוב ושוב, לאמא לאבא לאחי, אין קול ואין מענה. חזרתי הביתה, ראיתי טלוויזיה עם הפלאפון על הבטן, מחכה לצלצול. אפשר להגיד אפילו הצלצול הגואל… הצלצול שלא הגיע!
כבר היה 4.. אבא ואמא שלי לקחו יום חופש מהעבודה. ואז, בסביבות 4 וחצי הם חזרו. כאילו כלום. ההורים נכנסו והסתובבו בבית ואחי אחריהם, סוגר את הדלת ומתיישב בסלון.
"אז מה אמרו? למה זה יצא שוב?!" שאלתי, ולא קיבלתי תשובה. אבא שלי הלך לחדר שלו, התיישב על המיטה ובהה. אמא נכנסה למטבח ופתחה את המקרר, מחפשת משהו. אני, מסתובבת בבית מנסה לברר מה התשובה של הבדיקות. נכנסתי לחדר שלי, אחי בא אלי ולחש לי "יש משהו שהם לא מספרים לי" לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"לא הכניסו אותי לחדר של רופא" הוא אמר. "אמא אבא וסבתא נכנסו. אני ישבתי בחוץ. עם חני(אחותה של אימי). אחרי משהו כמו רבע שעה, סבתא יצאה מהחדר של הרופא, ויצאה מהמסדרון. לא הבנתי מה קרה. חני נכנסה לחדר של הרופא ואני הלכתי אחרי סבתא. לא הבנתי מה יש לה. ראיתי אותה דופקת את הראש בקיר." הסתכלתי עליו בהלם. לא מאמינה למשמע אוזניי. סבתא? סבתא שלי!? דופקת את הראש בקיר? למה?!
אמרתי לאחי שאני יברר מה קורה. הוא באמת לא הבין מה קרה. ולמען האמת גם אני לא.
החדר של ההורים שלי היה סגור. פתחתי את הדלת, ובפעם הראשונה בחיי אני ראיתי את אבא שלי בוכה. לא צריך לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע. אבא שלי, הגבר החזק ומפרנס של המשפחה, תמיד מחייך, הבדרן של החבורה, בוכה. שאלתי אותו "אבא מה קרה?" הוא לא ענה. הלכתי לאמא שלי, להגיד לה שאבא בוכה ולשאול מה קרה. גם היא בכתה. איכשהו, התאספנו כולנו בסלון, אחי מתחיל לדמוע, כאילו משהו מחלחל לו למוח, איזושהי תובנה שאני, כנראה בטיפשותי, עדיין לא הבנתי. אחי אמר שהוא מפחד. גם זה היה פעם ראשונה בשבילי. אחי הגדול מפחד? ממתי?!
הוריי חיבקו אותו משני צדדיו, שלושתם בוכים עכשיו. אני, רק מלראות את המחזה הזה התחלתי לדמוע. מה הולך פה!? זאת בדיחה!? עכשיו כולם יכנסו ויגידו לי שהם סתם צוחקים איתי? מסתבר שלא. אחי, האח הגדול שלי, חולה. ולא סתם. אחי חלה במחלת הסרטן.
היום הזה נחשב ליום השחור ביותר בחיי. תמונה שלא יוצאת לי מהראש; אחי במחסן עם אמא שלי בוכים, אבא שלי בחדר שלו יושב על המיטה ובוכה גם כן. ואני… אני על הרצפה בחדר שלי, מתחת לחלון, לא מבינה איך יכול להיות שיום רגיל שכזה, התהפך כל כך.
אם חשבתי שזה יהיה יום שחור, כנראה שסתם השלתי את עצמי. כי כל התקופה אחרי היום הזה הייתה שחורה, וזו לא הייתה תקופה קצרה.
קבעו לאחי ניתוח נוסף, ניתוח גדול יותר שדורש הרדמה כללית, וניתוח של שעות ספורות (ולא עשרים דקות). במשך שבועיים, אחי שהה בבית חולים איכילוב בתל אביב. הוא היה שם עם הוריי ושתי הסבתות שלי. ואני? אני נשארתי בבית. בבאר שבע. לבד. הוריי ואחי בתל אביב, ואני לא איתם. אני הרי צריכה להמשיך שגרת חיים-לימודים.
במשך שבועיים, נדדתי מבית לבית (הרי לא הייתי נשארת לבד בבית.. נכון?) פעם אצל אח של אבא, אחות של אמא, אחות של אבא, כמה ימים אצל כל אחד, ככה לגוון טיפה. זאת תחושה נורא מוזרה, הרגשתי כאילו אני נדחפת לחיים של אנשים זרים, הרגשתי לא שייכת, למרות שמדובר בדודים, במשפחה. כשראיתי את בני דודים שלי עם ההורים שלהם… זה רק גרם לי לחשוב על ההורים שלי, ועל למה אני לא נמצאת איתם. את ההורים ראיתי פעם בשבוע, כשהייתי נוסעת עם הדודים לתל אביב לבקר.
אחד מהדברים שאני לא ישכח אף פעם בחיים שלי, היה לראות את אחי אחרי הניתוח. בגלל ההרדמה הכללית, הוא לא הבין מה קורה איתו, הסתכלתי עליו, והוא עלי.. וזה היה כאילו הוא לא זיהה אותי. כאילו הוא לא הבין מי עומד מולו. עיניי התמלאו דמעות מיד. אחי לא מזהה אותי?!
לאחר הניתוח, אחי התחיל בסדרה של טיפולים כימיאוטרפיים והקרנות. הוא נהיה רזה כמו מקל, כמעט ולא אכל, השיער שלו נשר, פשוט השתנה מהקצה אל הקצה. לפעמים ימי טיפול היו נופלים לו על ימי שישי, אני ואבא שלי הינו אוכלים ארוחת שישי לבד בבית. בלי אמא ואחי. הסבתות והדודים היו שולחים לנו אוכל, מזמינים אותנו לאכול איתם… הרגשתי כאילו אנחנו מקבצי נדבות. הרגשה לא נעימה. את אמא שלי בקושי הייתי רואה. גם אחרי שהם חזרו מתל אביב, היא הייתה נשארת כל הזמן עם אחי בטיפולים. בקושי הייתי רואה אותה.
זה מדהים כמה שמחלה אחת יכולה לפרק משפחה. את המשפחה שלי.
בד"כ אנשים נוטים לרחם על החולה, וזה לגיטימי. אבל מה איתי? אני לא סבלתי? למשהו אנשים לא חושבים על מה שאני עברתי… עלי, שהמשפחה שלי נהייתה זרה בשבילי. על זה שלא ראיתי את המשפחה שלי כמעט. על זה שפיזית אולי לא הייתי לבד, אבל נפשית-הייתי פשוט בדד!

היום, הכול בסדר. אחי הבריא. תודה לאל. הכול כביכול חזר לשגרה.
אבל צלקת בלב, תמיד תישאר.


תגובות (13)

…אין לי מילים
אני פשוט לא מצליחה לעקל את מה שקראתי הרגכ..
ותודה לאל שהוא בריא!!

07/06/2013 11:28

וואו.. אנונימית נסיכה שלי.. אין לי מילים.. אני רועדת כאן ויש לי דמעות בעיניים, אין לי מושג מה לכתוב או לחשוב אני רק יודעת דבר אחד – את הילדה הכי חזקה ובוגרת שאני מכירה.. אלוהים.. את לא מבינה , לא הפסקתי לקרוא והלם שלי יצא מהמקום.. תודה לאל שהוא חי!
את אחות ובן אדם נדירים פשוט, לבוא ולספר, לשתף אותנו בסיפור האישי שלך.. תודה, תודה רבה לך על כך.. אל תורידי את החיוך מהפנים, השמש זורחת, תתבונני לאחור ותדעי שעברת זאת בדרך היפה ביותר, עברת את זה כמו גדולה אמתית! אני מעריכה אותך כל כך .. אני פשוט מצדיעה לך.. הלוואי שהייתי כמוך כי גם.. גם סבא שלי חולה סרטן יותר משנה, וסבא הוא כל העולם בשבילי, הוא החבר הכי טוב שלי, אני קשורה אליו כל כך.. ולראות את הבן אדם הכי חזק בעולם נשבר ונחלש, מחובר למכונות ומקיא דם ועוד כל מיני דברים שאני מפחדת לדעת.. אין מילים לתאר זאת.. אני פשוט בוכה מהפחד.. מהפחד לאבד אותו! אז את מודל לחיקוי בשבילי, הלוואי שהייתי אמיצה וחזקה כמוך.. כי היו פעמים שפשוט לא הייתי מסוגלת לבוא לבית חולים למרות שרציתי ..

ובקשר ללבד.. אני מכירה את התחושה, להיות מוקפת בכל העולם ולחוש כל כך לבד, תקשיבי תתבונני בראי ולא תפסיקי להודות על מי ומה שאת, על כך שאת יפה, כשרונית, מיוחדת, חכמה וחזקה.. על הבן אדם והלב הטוב שלך.. יש לך כל כך הרבה חברות שאני בטוחה שאוהבות אותך – כאן באתר ובחיים האמתיים, יש לך משפחה מדהימה ומגובשת.. לפעמים חשים כך, זה נורמלי לחלוטין.. אבל אל תשכחי שגם מתי שהכי קשה, חשוב לקבל זאת ולקום מחדש כי זו הגדולה של האדם.. את. לא. לבד – תכניסי לך לראש, את לא זקוקה לגבר או חברת אמת בשביל לחוש טוב עם עצמך – את טובה בזכות עצמך ואין סיבה שאדם כמוך יהיה וירגיש לבד 3>

סורי על החפירה חחח..
אוהבת! 3>

07/06/2013 11:47

אומיגאד:/
באמת עברת את זה ? אני בחיים לא הייתי מצליחה ! זה רק אומר שאת ילדה חזקה מאוד ! אני שניה לא מצליחה להסתדר בלי אבא ואמא שלי ואפילו שהם גרושים אז אני רואה רק אחד כל שבוע אבל עדיין, זה הכי קשה בלעדיהם אפילו שאני נשארת עם אחותי הגדולה אחותי השניה כדי לשמור על אח שלי(הוא אוטיסט:/) ואני לא הייתי מצליחה בכלל! אני לגמרי מעריצה אותך על זה !(:
את חזקה ! אני לא יגיד שי יכולה להזדהות כי אני לא חוויתי את זה , אבל סבתא שלי מתה מסרטן ולא ראיתי אותה בחיים שלי: / אבל זה לא אותו הדבר !
זה ממש מרגש אני אומרת לך ! לעבור את מה שאת עברת ולהישאר ככה , ואחיך הבריא מהסרטן? זה דווקא משמח! אז הכל חזר לשגרה חוץ ממה שעברת בעצם.. אני חושבת שזה חשוב שלא שכחת את זה , כי בעצם זה רק יכול להזכיר כמה טוב לך עכשיו לאומת מה שהיה אז . אז תמיד תהייה חיובית !(:
לאאאב יוווו
xxx. אור

07/06/2013 12:24

ואי הלנה.. את לא מבינה מה עשית לי עכשיו.. אני בדיוק שומעת השיר everytime של בריטני ספירס וקוראת את מה שרשמת ואשכרה הרגשתי את הלב מתכוווץ לי! תודה על המילים החמות והתמיכה!
היו לא מעט פעמים שבהם הרגשתי כבר שאין לי כוחות, מלא פעמים שנכנסתי ללופים של בכי ושל כאב.. אבל היום חמש שנים אחרי, אני מסתכלת על הכאב והדמעות של כל הסיפור הזה מלמעלה.. יודעת שאיכשהו עברתי את זה.. אני מאחלת המון בריאות לסבא שלך, מאחלת שהוא יצא מזה ויבריא.. ואני מאוד ממליצה לך ללכת אליו, תמיד, גם שזה קשה וכואב.. תאמיני לי, זה יהיה כל העולם בשבילו…

וכן יש חברים.. המון.. אבל כל מה שהם רואים זה פוקר פייס.. יש לי רק שתי חברות אמת שבאמת אני יכולה לסמוך עליהן, אבל גם אותן אני לא מרגישה בכל הרגעים של להרגיש לבד.. את כל התחושות שלי אני מוציאה בעיקר על הדף.. ובפני אנשים שאני לא מכירה (כמו באמת הזה, כמו שאני כותבת לך.. חח) מסיבה אחת פשוטה- אנשים שלא מכירים אותך, לא ישפטו אותך. ואז אתה יודע שאתה מקבל עצה אמיתית וכנה, ולא סתם משהו שחשבו שתרצה לשמוע..

וכן, השמש זורחת.. והרגעים של הלבד עוברים.. בסיפור שלי כתבתי שהכינוי של טלי הוא "סאנשיין"- זה הכינוי שלי. ככה כולם קוראים לי. כי לא משנה מה, אני תמיד יחייך. והרגעים של העצב.. זה מה שמבגר אותנו..

סורי שחפרתי גם… חח

07/06/2013 12:24

וואו אור.. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה זה לחיות עם אח שהוא אוטיסט.. אני מניחה שזה לא הדבר הכי קל בעולם..
כל הכבוד לך שאת ככה כותבת את זה ולא מסתירה את זה או מתביישת בזה.. כי יש מלא אנשים שמתביישים בזה שיש להם בן משפחה שהוא אוטיסט.. אני ממש מעריכה אותך על זה.

ואם אי פעם תצטרכי עזרה או סתם מישהו לדבר איתו, אני פה :)
ותודה רבהה לך על המילים החמות!

וכן, ברוך השם אחי בריא. והכל בסדר וחזרנו לתפקד כמשפחה. :]

07/06/2013 12:27

וואו… זה ממש מושלם.. וגם אני ממש מזדה איתך כי קרה לי מקרה דומה… אין על הכתיבה שלך!! מהמם (:

07/06/2013 12:50

וואו את ילדה כל כך חזקה..! לא הייתי מצליחה לסבול את כל זה .. אני ממש שמחה שאח שלך בריא עכשיו :)

07/06/2013 14:06

וואו… וגמאני כלכך מזדהה.. יכולים להיות לידי מליוני אנשים ואני ארגיש לבד ובדד :(

07/06/2013 14:36

וואו וזה סיפור מרגש ואח שלך בריא! שזה כבר טוב כשסבתא שלי חלתה בסרטן אז הייתי קטנה והייתי באה ויושבת לה במיטה גם כשהיא לא הייתה בהקרה אז הייתי יושבת ומדברת איתה ואני הייתי היחידה שבאה אליה מכל הנכדים (שאז זה היה רק אני אחותי ואחי) אבל אחותי לא יכלה להסתכל עליה היא לא באה להגיד לה שלום כמעט אבל המזל לא היה איתה והיא נפטרה ואני בוכה כאן מהקטע הזה שסיפרת מהחיים שלך וגם בגלל שלא יכולתי להכנס הביתה שעה אבל יותר מהקטע שכתבת שבאמת ריגש אותי עד עמקי נשמתי אני מקווה שהמחלה הנוראית הזאת לא תחזור לא אצל אח שלך ושלא תגיע לאף בן משפחה שלך כי זו מחלה נוראים ותלוי איזה סרטן אבל רוב האנשים מרוב הסרטנים לא ניצלים ולאחיך יש מזל גדול ושירגיש טוב!

07/06/2013 15:35

תודה לכן על התגובות המחממות האלה בנות.. מדהים עד כמה מגלים פתאום שהדבר הארור הזה נוגע בהרבה יותר אנשים ממה שחשבתי.. במיוחד שאתה סוג של מכיר אותם..
ואלה למה לא יכולת להיכנס הביתה שעה?? אני מקווה שלא קרה משו…
אם את צריכה משו, אני פה … 3>

07/06/2013 16:52

וואו , אני לא מעכלת את מה שקראתי , אני ממש דמיינתי את זה ועלו לי דמעות בעיניי , הלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לך מה לומר אבל פשוט אין לי מילים הם נעלמו לי ,
אני שמחה שאח שלך בריא והכל בסדר איתו ברוך השם ומי יתן ולא תדעו עוד צער.
כל הכבוד לך שעברת את זה ככה בלי לפגוע בעצמך (לחתוך וכו,) זה אומר שיש לך חוזק נפשי זה ממש טוב הלוואי ולי היה כזה ,
כל הכבוד שהתגברת על זה על הרגשות שמציפים אותך כי את לבד ואין אף אחד איתך או על התחושות הרעות אם את מבינה אותי .
אני תמיד פה בשבילך לכל דבר לפרוק סתם לדבר תמיד (:
אוהבת ❤

08/06/2013 00:33

לא יכולתי להכנס הביתה שעה בגלל שחזרתי מבר מצווה ושחכתי מפתח וההורים שלי היו בבת מצווה ואח שלי היה במשחק יורו נבחרות צעירות (שמתקיים בארץ!) ואחותי ישנה ממש עמוק והכלבים שלי לא נבחו אז עד שההורים שלי הגיעו עבר שעה ודיברתי איתם כמעט כל הזמן אבל אני גרה במושב אז לא הרבה אנשים עוברים שם אז זה יותר מפחיד! שאת וכל בני המשפחה שלך ירגישו טוב!(;

08/06/2013 02:08

חחחחח הבנתיי אלה.. ותודהה :)
ומור, תודה רבה אהובה, מתה עליך! 3>

08/06/2013 02:57
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך