מחשבות על מוות
מאז צוק איתן זה לא מרפה ממני.
הפרסומים על החיילים, הילדים שהיו ממשיכים לרוץ.
עוד חג שהם לא איתנו, לא עם המשפחות שלהם.
איך ממשיכים הלאה ומנסים לחשוב עליהם פחות?
אני לא מסוגלת. לא מסוגלת להפסיק.
התמונות עוד רצות בראש.
כל סיפור, סרטון, שיר שכתבו אני בוכה. בוכה בשקט כי לא רוצה שישמעו אותי.
אני זוכרת, בתקופה ששמענו בחמ"ל גלגלצ כדי להיות כמה שיותר מעודכנות במבצע,
הושמע השיר "מלך" של מירי מסיקה.
זה קרה אחרי אסון הנגמ"שים בהם נהרגו 8 חיילים מגדוד 13 של גולני וביניהם היה מישהו שהכרתי. בן וענונו.
באותו יום נהרג גם המ"פ ששירת אצלנו וכמה ימים לפניו נהרג גיא. 605-הנדסה.
כמה בכיתי שהשיר הזה התנגן. עד היום אני בוכה.
השיר הזה לקח אותי למקום אחר לגמרי:
"אוכל מקופסאות
אמא אמרה: "תקח עוד, תקח עוד"
אבל אתה לא יכול עוד לקחת
איך אנשים יפים על בניינים נראים לך גדולים מהחיים
לנצח צעירים
תמיד מאושרים…
ידיים באוויר, טס מעל העיר
בוא תהיה מלך, מלך הלילה
רוח בפנים כמה טוב לך בפנים
עוד תראה
אין כבר שום דבר קדוש בעולם הזה
בעולם הזה".
אין שום דבר קדוש בעולם הזה.
כנראה שגם לא החיים. הם לא יטעמו עוד מהאוכל של אמא שלהם. הם ישארו צעירים לנצח. ישארו מל(א)כים.
מאז בערך כל פעם שאני קוראת כתבה על אדם שמת, אני נזכרת בהם ונעצבת.
מקווה שהם הגיעו למקום טוב יותר, שהם לא חשו כאב כשנהרגו. מדמיינת אותם כמלאכים קטנים שיושבים על העננים ומתבוננים בנו ואומרים "בואנה החיים שם מסובכים לגמרי, אבל בואו נקווה שיסתדרו בלעדינו".
אין לי מושג איך ממשיכים הלאה. באמת שאין לי.
אני רוצה שפחות יכאב לי.
לשכוח אותם בחיים לא אשכח.
תגובות (0)