מכתב התנצלות 2
היי, לא כתבתי הרבה זמן. מאז המכתב שכתבתי בליל הסדר. כשפתחתי את היומן רק הצצתי בו וישר העברתי עמוד, לא רציתי לראות.
מה שקרה מאז אותו מכתב התנצלות בליל הסדר, לא היה כל כך קריטי ובטח שלא נגמר באותה הצורה שתיארתי במכתב.
לקראת סוף ליל הסדר החלטתי שאני רוצה ללכת לשתות, אז הלכתי עם אלון, שהוא בעצם החבר הכי טוב שלי (ואם הוא לא היה הומו כנראה שהייתי מתחתנת איתו בגלל שהוא הגבר הכי גברי שיצא לי להכיר)
אחרי כמה כוסות התקשרתי ל'אבי מכנסיים', אבי מכנסיים הוא ידיד שלי, זאת אומרת, לא ממש ידיד, אנחנו נפגשים מידי פעם למפגשים קצרים.
את הכינוי שלו הוא קיבל אחרי הפעם הראשונה שנפגשנו, הוא לבש בטעות את הגינס שלי במקום את שלו. לקח לנו חודשיים לתאם זמן כדי לעשות את ההחלפה.
בכל מקרה נפגשתי עם אבי מכנסיים בחורשה ליד הפאב, הוא היה מהיר ואני חזרתי לפאב- לאלון.
אבל את המכתב לא שכחתי, והדחף שהשתולל אצלי לא נגמר.
יומיים לאחר מכן זה קרה.
העניים שלי היו עצומות, שמעתי צפצופים, אבל לא צפצופים של מכונות, שמעתי כמו צפצוף אחד עם אקו אדיר, יכולתי להרגיש את ההדהוד של הצליל בגוף, יכולתי להרגיש את החדר זז, רוטט. ואז התעוררתי, שאפתי שוב מאותו החומר וחזרתי אל ההדהוד, וככה זה נמשך כמעט שעתיים.
בסופו של דבר החומר נגמר לי, והרגשתי שאני צפה, ממש צפה על המים, הרגשתי שאם אשאיר את עיניי סגורות, ואתמסר כולי אל ההדהוד, אתן לעצמי לצוף, אז אמות.
ככה מרגישים כשזה מגיע? במשך זמן ממושך הייתי מתעוררת וחוזרת לצוף לסירוגין.
עד שהתעוררתי כמעט לגמרי והבנתי שאני עדיין מרגישה, אני עדיין נמצאת, תופסת מקום.
אז התחלתי תבלוע את הכדורים, כל פעם כמה כדורים, ועד קצת, ועוד, עד שהם נגמר.
לא רציתי לספר לאף אחד, לא רציתי להגיע לבית חולים ולא רציתי שטיפת קיבה. כבר הייתי שם, לא רציתי את זה שוב.
אז הלכתי לישון
יום למחרת התעוררתי והלכתי לבית החולים ומאז אני על אוטומט- אני בוכה בכל רגע שמשהו עולה, אני בוכה כשאני מדברת עם אמא, כשאני מדברת עם אבא, כשאני מדברת עם נעמי בפאפון. (נעמי זאת חברה מהאשפוז הפסיכיאטרי)
ואז נגמרה חופשת פסח והשיגרה חזרה, אני הלכתי לקבוצה הטיפולית שלי בבית החולים, וכשסיפרתי שאלו כמה כדורים לקחתי, עניתי שלקחתי קופסא, והיא אמרה בהקטנה 'אה, נו אז לקחת רק קופסא אחת'
ואני מייד התחרטטי שלא לקחתי יותר.
בכל מקרה, הגעתי להחלטה, אני כבר מתחילה להתארגן לקראת זה, אני יוצאת למסע.
אני נהיית עייפה, אכתוב מאוחר מחר.
תגובות (0)