מכתב התנצלות

היי..
היום ליל הסדר, ההרגשה של החג חזקה באוויר, אני אוהבת להרגיש כשחג.
קשה לי לדמיין, אפילו הייתי אומרת שבלתי אפשרי בשבילי לדמיין את מה שהולך לקרות בהמשך הערב.
אני יכולה לתאר טכנית מה פחות או יותר יקרה במציאות, אבל לא במציאו שלכם, לא אוכל לדמיין את האש שתשרוף את גופכם, את הוואקום בנשימתכם, ובטח שלא את הלב.
אבל בראש שלי הערב יתחיל כשתיראו לי להתארגן ואני אתארגן ונצא יחד לבית של סבתא, אראה את כולם, אחבק ואנשק אתכם, חיבוק אחרון, חיבוק של סוף, חיבוק לא הוגן שרק אני יודעת אותו.
אחרי הארוחה אני אצא לעשן ואז זה יקרה, אז יגיע הסוף, עוד לא יכולה לתאר איך זה יקרה, אבל אני יודעת שמספר רגעים לאחר שאחזור אני אתמוטט ואמוטט את ליבכם.
מהלילה כנראה שלא אזכור כלום פרט לכמה צפצופים ומכונות שאהיה מחוברת אליהם, עד שלא אזכור עוד שום דבר, אני אהיה זיכרון בעצמי.
אני יוצאת מנקודת הנחה שמה שאעשה הערב יפתח לכם תהום של סבל, של ייסורים שלעולם לא יגמרו.
אם אהיה מסוגלת לגרום לכם סבל כזה, אז כנראה שאני רעה, רעה עד העצם, ואז למעשה זה יגיע לי.

אבל האמת היא שאני לא צריכה לגרום לסבל כל כך כדי שזה יגיע לי.
לא עשיתי שום דבר נורא, לפחות לא במודע, אבל אני מלכת החרטה האשמה וההרהורים.
אני זוכה באליפות העולם על הצדקת המשפט ״הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות״.
אני לא רוצה להצדיק את זה, אבל זה מה שאעשה בשביל עצמי, בשביל לשקיט ספקות.
אני חיה בצער, על שום סיבה, אני לא נהנית להנות, אני מרגישה רגשות מצפון ואשמה נוראיים על קיומי, בלי שום סיבה, פשוט ככה, אני מרגישה מצטערת, נורא מצטערת, על הקיום שלי, המקום שלקחתי, היחס שקיבלתי, אני מצטערת נורא.
מצטערת, פסח זה חג שמסמל יציאה מעבדות לחירות, והנה אני, גוזרת עליכם את העבדות שבזיכרון.
מצטערת
להתראות