מנעול חדש, ללב שבור

אתה.
כן, אתה. זה שהציק לי בלי סוף בכל יום, זה שבהה בי בשיעורים, זה ששלח לי הודעות בלי הפסקה כל יום.
זה שהציע לי להיות איתו וזה שגרם להורדת כל מחסומי ליבי.
כן, אתה. אני מדברת אלייך אדם שכרגע חבר שלי כביכול.
קשה לי לתאר את כל מה שעברתי איתך. קשה לי לתאר את הנשיקה הראשונה שתיזכר בעיניי כטראומה. קשה לי לתאר את הימים הארוכים שחיכיתי להודעה מימך ולא התייחסת אליי. ואם כבר התייחסת, התייחסת אליי כמובן מאליו!
ועל כל הדברים הללו, אני מותירה לעצמי לשנוא אותך.
אבל מה שהכי כואב?- הכי כואב זה שאני עדיין נמצאת איתך.
כואב לי לנסות לקבל החלטה של "זהו, זה נגמר.. מחר את עוזבת אותו". וכשמגיע מחר?
אני לא מסוגלת לתת לך ללכת. אני לא מסוגלת להגיד לך "אני נפרדת מימך". אני לא מסוגלת לחשוב על זה שתהיה לך מישהי אחרת שבמקרה היא חברה שלי.
אבל אתה יודע מה? נמאס לי.
נמאס לי לחכות שתחבק אותי ונמאס לי שאתה מתעלם מימני. ונמאס לי שלמרות הכל אתה אומר לי בלחש- "אני אוהב אותך".
אתה יכול ברגע זה לקחת את המנעול שלך, אותו מנעול שפתח את ליבי ופשוט ללכת. עדיף לב נעול מאשר מנעול לא מתאים שיפתח אותו.
ואם יום אחד אני אמצא מנעול אחר, אני מקווה שזהו יהיה מנעול ששווה את הכניסה לליבי.
ששווה את תשומת הלב שאני מקדישה לו.
אני כבר לא מתביישת לומר לך שכל מה שעברנו הייתה טעות. טעות גדולה. אפשר לומר שבחלק מהמקרים גם מתוקה.
אבל תסתכל עליי, אני יכולה גם בלעדיך. אני יכולה להיות סתם ילדה רגילה.
ילדה שיושבת בצד הכיתה בשיעור מתמטיקה עם החיוך שנעלם עם הזמן. אותה ילדה שאתה יושב מאחוריה.
אני יכולה להיות הילדה שהתאהבת בה.
הילדה שלמרות הכל, עדיין ממשיכה לחזור על אותה טעות… ילדה שעדיין אוהבת אותך.