סגורה בתוך עצמי (נמאס לי הרגשתי צורך לפרוק)

אני מרגישה צורך לפרוק,
צורך לצעוק ולבכות.
אני צריכה לדבר,
אבל אני לא יודעת איך,
או עם מי,
אני מרגישה סגורה בתוך עצמי.
את הביטחון והאהבה שאני ציפיתי לקבל,
לא קיבלתי.. הבנתי שזה אבוד,
הבנתי שכדאי שאני אתחיל לעודד את עצמי,
לחלק מחמאות לעצמי.
כמה שאני מנסה אותם לרצות,
אני מרגישה שתמיד אני אקבל צעקות,
הם תמיד יבחרו לראות את המשהו הרע, במקום את הטוב,
ואני לא בוכה, אני עדיין מרגישה שבלעדיהם אני לא יכולה,
למרות שיצא לי, פעם או פעמיים לבכות בשקט, מתחת לכרית…
אני חושבת על זה ולהם לא יזיק לזרוק מילה טובה,
על הציון,
על הבגד,
על ההתנהגות הנחמדה,
הם יבחרו להתעלם ולהתעמק במשהו שלא עשיתי,
ואני כהרגלי אפגע, אשתוק ושוב אלבש את החיוך המזויף, לי זה כבר נמאס.
אל תגידו לי לדבר איתם, אני אחת כזאת ביישנית,
והם כאלה שלא ייקחו את מילותיי ברצינות,
וזה מה שיגרום להם לצחוק עלי יותר…
אז שוב הם יצחקו עלי,
על הסרטים שאני הולכת,
על הבגדים שאני לובשת,
על התסרוקת שעשיתי, הרי ברור שכלום לא מתאים לי..
ואני מרגישה צורך לצעוק, לבכות,
צורך לדבר, אבל אין לי עם מי,
אני פשוט סגורה בתוך עצמי,
וכנראה זה מה שמפריע לי..