עד שסוף סוף…

עד שסוף סוף… עד שסוף סוף אני מרגישה שייכת עד שאני מרגישה מיוחדת עד שאני מרגישה שסוף סוף מצאתי את מקומי מישהו חייב להרוס לי.
זה היה חייב לההרס.
תמיד החא חייבת להרוס לי.
טוב אז אני אתחיל מההתחלה.
אז בחטיבה שלנו יש טורניר כדורסל בנות.
עד שנבחרתי לנבחרת בנות כמה שהשקעתי כמה שניסיתי היא חייבת להרוס.
אף אחד לא יודע אפילו עד כמה התאמצתי.
בהתחלה שלקחו אותנו לאימון הנבחרת הראשון לא ההאמנתי שקראו את שמי הרי אני בסך הכל סבירה בכדורסל ולא יותר מסבירה, בשני האימונים הראשונים לא מצאתי את מקומי בנבחרת.
עם האימונים מאוד השתפרתי הפכתי לטובה יותר ומצאתי את מקומי בנבחרת.
עד שסוף סוף הודיעו לנו מתי המשחק הראשון, עד שחילקו את הטפסים שבהם מאשרים ההורים את יציאתינו למשחק, עד אז היא חייבת לא לאשר לי היא חייבת למנוע ממני ללכת למשחק רק בגלל שלושה שיעורים שאני סבירה בהם.
כן רק בגלל שני שיעורי חשבון ושיעור אנגלית רק בגלל זה, אחרי כל המאמצים עד שסוף סוף הרגשתי מיוחדת טובה במשהו מצטיינת עד שהרגשתי את הגאווה הזאת שאני הולכת לייצג את החטיבה שלי.
אני לא הילדה הכי כחמה בנבחרת אבל גם לא הכי טיפשה לכולן מאשרים יציאה ורק לי לא מה אני אגיד לחברות שלי איתי בנבחרת? שלא מאשרים לי לצאת כי אני לא הכי טובה בחשבון ואנגלית? מה אני יכולה להגיד? ומה אם יצתרכו אותי במגרש?
הרי יהיה להם יתרון של אחד.
מה לעשות?