עומדת מול הדלת
אני עומדת כך מול הדלת
מתקרבת, מתרחקת
ושוב עולי בי השאלה, לשאול או לא לשאול?
להגיד את שעל ליבי או שאת פי לסתום?
אני עומדת שוב מול הדלת, מביטה בכל פריט
רק לא להסתכל קדימה
רק לא להסתכל על אצמך
רק לא להסתכל שוב במראה
אני נעמדת מול הדלת, נושמת עמוק ומוכנה
את הידית את מסובבת אך במהירות אותה טורקת ובורחת בריצה
אני מתחילה שוב לבכות על הדשא
רק לא רוצה להגיד מה עובר לי בלב
רק לא רוצה להגיד עד כמה הוא כואב
אני עומדת מול הדלת, פותחת אותה ובמהירות נכנסת
אני מתיישבת ובה מביטה, בחברתי הטובה
היא מחייכת אלי ושוב אני בוכה
ואת הכל היא מבינה
אך לאחר מכן אני הולכת
ואת הדלת אחרי סוגרת
אני לא אומרת שזה כבר לא כאב נורא
אני לא אומרת שזה כאילו לא קרה
הכאב אולי הופחת אבל הוא ישנו
והוא מציק בכל פעם שאני מנסה להתעלם ממנו..
תגובות (4)
אני ממש יכולה להתחבר לכאב שמשודר פה… איזה יופי שיש לך חברה כזו טובה שמקשיבה לך… :)
הו, מממ…
קודם כל תיארת את מה שהרגשת ממש עדין. אני הרגשתי היסוס ופגיעה..
:/
אני מקווה שמה שקרה (אם קרה) יסתדר לך, ושתשתלטי על הרגשות שלך ולא תבכי…
ושתהיי מאושרת
מסכימה עם ספיר.
השיר נורא עדין, כמו נייר
אני כל כך מבינה אותך ככה הייתי מרגישה כל פעם שהייתי מדברת איתך בהתחלה שעוד לא היינו מספרות אחת לשנייה הכל מא ועד ת (אם רק היינו גרות אחת ליד השנייה לא הייתי מתלבטת הייתי מספרת לך בלי להניד אפאף) ואת יכולה להתנחם בזה שהכאב לא עובר אבל הוא פוחת