פיסת מציאות

הרחוב הראשי הומה אדם.
אנשים זורמים אל הטרמפיאדה אחרי עוד יום ארוך ומייגע. מחשבות על דברים שכבר לא ישיגו ועל העתיד שהולך ונהיה יותר שחור מסתחררות בראשם.
שני חיילים מאבטחים שם בכניסה לטרמפיאדה, עניין שבשיגרה כבר .
אחד יושב בתוך ביתן , השני עם הנשק צמוד לגוף, מסתכל סביב בעיניים ערניות. מוכן לכול תנועה חריגה.
בטרמפיאדה עצמה אנשים מתקבצים,עוברים את החיילים ועומדים כדי להושיט ידיים אל הכביש.
אלה שמחכים לטרמפ, ולא לאוטובוס, מקווים שאולי היום, רק היום זה לא יקח כול כך הרבה זמן כמו בדרך כלל.
אישה אחת שעוטה רעלה מתקרבת אל התחנה, תיק שחור וגדול לגופה.
היא מחזיקה אותו כאילו חייה תלויים בו.
היא מביטה סביב, מתקרבת אל החייל ,זה שמחזיק את הנשק לגופו, החייל מתקרב אליה בזהירות. משהו בה נראה לו חשוד.
החייל מסמן לחבר שלו, זה שבביתן, שיתקדם אליו כי הבחורה נראית לו חשודה.
החבר שלו עוזב את הביתן ומתקדם לעברו, קורא לכול העומדים בתחנה לתפוס טיפה מרחק.
הם מבודדים אותה, את הבחורה עם הרעלה. אחד מהם מבקש שתפתח את התיק, היא מסרבת ומלמלת כמה מילים בערבית.
שבריר שניה אחר כך, רק שבריר שניה אחרי, נשמע פיצוץ מחריש אוזניים.
בין רגע, חייל אחד עולה באש. נשרף בעודו בחיים. האחר, זה שהיה קרוב יותר אל הבחורה, עף על אחת הבטונדות. חצי גוף שלו תלוי באוויר, עינייו פעורות לרווחה,גבו מתעקם בצורה לא טבעית וחזהו כבר לא עולה ויורד.
הלבן של עינייו הופך אדום, וידיו מתעוותות ומפרכסות.
החייל שנשרף באש מתגלגל על הרצפה,מנסה לכבות את עצמו וזעקות אימים פורצות מפיו.
סירנות נשמעות מסביב, המולה של קולות וצעקות.
אנשים צועקים.
חלקם נפצעו קל מרסיסים שעפו, חלקם בהלם ממה שהיו עדים לו.
אמבולנסים מגיעים למקום, מתחילים לפנות פצועים. שוטרים מתחילים לגבות עדויות.
מהדורות חדשות מדווחות, פיגוע, פיגוע נוסף.
הם מדווחים, מעלים כתבים לשידור ובנתיים, שני חיילים כבר אינם.
אחד כבר בתוך שקית, והאחר מת עוד לפני שהגיע אל בית החולים.