פתאום אכפת לי!
" את חושבת שאני נראת טוב?" שאלה אותי מיכל, חייכתי. היא הייתה הילדה הכי שמרנית שאני מכירה, והיא הכירה את התורה בעל פה, לגמרי, ויש לה 14 אחים ואחיות… ואחרי כול זה היא רוצה ללבוש מיני ג'ינס בקיץ, והיא צורחת שהיא מכוערת. היא תמיד הפתיעה אותי.
"יחסית לדתיה… כן" חייכתי אלייה. מסדרת את הקרטונים בשקית הזבל שאימא ביקקשה ממני להוציא. דאמט, היא כבדה!
מיכל נחרה נחרת בוז וישרה את הכפלים היפים שעל חצאיתה. עיוותי את פניי, היא צחקה, מעיפה מבט במראה בפעם האחרונה ויוצאת. היינו חייבות לרדת במדרגות, בגלל שמירת שבת, יצאנו מהבניין, אל השמש החמה של אפריל, היא נאנחה.
"די, נו, חם לי!!!" היא מלמלה בכאס. הנהנתי. הייתי לבושה כאילו יש 0 מעלות בחוץ. עם מגפיים, מעיל עור שחור, ואת המשקפיים השארתי בבית.
"את יוצאת לאינשהו?" מיכל שאלה אותי.
"אין לי לאן" חייכתי אלייה. עלינו את העליה הקצרה אל פח האשפה. זרקתיא ת הקרטונים ואתהשקית, שנחתו בקולניות בתוך הדבר המוזר הזה.
התחבקנו, צחקקנו ואז הכלנו איש-איש לדרכו. היא פנתה לכיוון גן המשחקים, בעוד שאני- התחלתי לחזור לכיוון הבית. התחלתי לרוץ, ירדתי את הירידה, שאז הייתה עלייה בצהלות שמחה ונכנסתי בתנופה פנימה אל הלובי, שם עמדה מולי הפתעה.
דמאט.
הוא.
הוא, סבתא שלו, וילדה שלבשוה בשמלה שחורה, ונראית כאילו היא חברה שלו.
חברה שלו.
נעצתי מבט מופתעה בפניה, שלא נראו לי מוכרים, הי לא מהאזור.
"היי" הוא אמר. אני בפסק עם בכלל אמרתי "היי" או נפנפתי. כי הדמעות התחילו לעלות בעייני. רצתי אל תוך המעלית, התיישבתי על הרצפה ובכיתי.
בכיתי.
נכנסבתי אל תוך הדירה ושוב בכיתי.
בכיתי.
בכיתי.
למה? כי םפתאום היה לי אכפת. אתמול הוא נפנף לי מהאוטו והציע לי טרמפ, היום אני רואה אותו עם נערה חשודה, שנראית גדולה ממני בכמה שנים.
עדיין.
בכיתי.
ציפיתי ובכיתי.
ובכתית
כי אכפת לי
תגובות (2)
זה יפה אבל את כותבת את זה בגלל שאת דתייה?
לא! אני לא דתייה! מיכל (השם בדוי) היא כן. אני לא. אני כתבתי את זה כי נפגעתי, ואני ידועת שזה כתוב בצורה עילגת, כי פשוט לא יכולתי לנסח את זה כמו שצריך. נפגעתי, והוא לא יודע מיזה. כלום! מבינ\ה זאב\ת הירח? :(
שבוע טוב,
אלין