צעקה שקטה
חודשים שאני מת לצעוק ולספר לעולם את כל אשר על ליבי. אחרי שנה רצופה בכישלונות וקשיים אני מחפש את מה שכל אדם מחפש, כתף תומכת, אוזן קשובה ומישהו (עדיף מישהי) שיהיה שם בשבילי.
אבל אני גבר. אני צריך להיות מאצ'ו. רגש זה לנשים, קושי זה לחלשים, גבר אמיתי צריך לדעת להסתדר לבד עם כל אתגר שנזרק לעברו, ואני? אני נשבר לחלקיקים קטנים מבפנים.
אני מת לדבר על כל מה שדפוק בי, כל השברים הקטנים שיוצרים אותי האדם שאני- בעיות הדימוי העצמי שגורמות לספק הפרעות אכילה בכדי להשתוות למודל שהחברה מכתיבה לנו, הפחד מהידיעה שאנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו, וכמו שזה נראה אני לא מאמין שמגיעה לי אהבה בכלל, על השחצנות שאני מחצין לעולם למרות שאני לא מתגאה במיוחד במי שאני ובמה שאני.
אפשר לבנות ממני פאזל של אלפי חלקים, מהאלה שלוקח שנים להרכיב. וכנראה שכמו אותם הפאזלים גם אצלי בסוף ההרכבה מגיעה תחושה של ריקנות.
אבל אני יודע שהפאזל הזה לא יוצג לאנשים שסביבי, אני לא אראה אותו לאף אחד כי אף אחד לא רוצה "סחורה פגומה". בעידן שבו אנו מחליפים את הסמארטפון שהוא ממש הBFF החדש של האדם (וסליחה לכם כלבים בכל העולם) על פגם בכפתור,אני לא מתכוון להראות שאני פגום, אני לא מתכוון להוסיף עוד סיבה לפסול אותי.
אם תראו אותי ברחוב, תראו אדם שמח, זחוח ושליו. הצלקות הנפשיות יישארו בתוכי, בתקווה שיום ויבוא ואמצא את האומץ להציג אותן.
תגובות (4)
קודם כול ברוכה הבאה לאתר :)
אהבתי את הדרך שבא אתה כותב את הדברים שקורים לך בדרך כלל אני תמיד נופלת בכאלה מקומות וזה קשה לי אז באמת כול הכבוד
הכתיבה שלך ממש מדהימה
אהבתי מאוד ואני מסכימה איתך בדבר אחד שאנשים לעולם לא יכולים ליראות צלקות של אחרים השמח לקראו עוד יצירות שלך שיהיה בהצלחה באתר :)
תודה רבה :)
בדיוק למדתי על זה בשיעור עברית (שיעור מיותר.), היום התדמית של הגברים יכולה לכלול רגשות, זה מ2003 בערך..
כתיבה יפה ואני מאוד מתחברת אליה כי היא מזכירה לי את מה שקרה (ודי עדיין קורה) לי.
אתה כותב ממש טוב! ואני לגמרי מזדהה איתך.. למרות שאני בת ולפי החברה רגשות זה לבנות.. אני עדיין לא יכולה לחשוף את עצמי כי לבכות זה "חולשה", וגם איתי זה ככה אם מישהו יסתכל עלי הוא יראה מישהי שמחה מאושרת חייכנית.. אבל בלב? בלב אני עצובה עם מיליון ואחת צלקות… אז אם תרצה לדבר עם מישהי.. אני כאן ;-)