צפירה
זה מדהים, פשוט מדהים.
כולם מדברים, משלימים פערים. עד שנפגשים, גם בנסיבות כאלה. מדברים גם קצת על ליאור, כמה שהוא היה בחור טוב וחבל עליו. חבל על כולם. כל החיילים והמילואימניקים מסתובבים במדים שלהם ומדברים עם אנשים. ואז, בין רגע, זה קורה.
הצפירה.
בשנייה אחת, כולם משתתקים.
בשנייה אחת, כולם עומדים זקוף ומרכינים את הראש.
ואני מסתכלת עליהם בפליאה. איך זה קרה מהר כל כך? כאילו מישהו לחץ על כפתור שכולם מחוברים אליו. אני מחשבת במוחי חישוב מהיר. שבעים ושמונה דקות.
שבעים ושמונה דקות בערך עמדתי בחיי בצפירה. יותר משעה שבה כיבדתי את המתים בכך שעמדתי שתי דקות לזכרם. אולי היה עדיף אחרת? בטוח יש דרכים אחרות לכבד אותם. לי אישית לא היה אכפת אם המשפחה שלי הייתה עומדת לכבודי. אני חושבת שהיה לי יותר כיף לדעת שאנשים עוזרים לקהילה לזכרי. אני רוצה שככה יכבדו אותי.
מעניין אם יש עוד שחושבים ככה.
תגובות (3)
מחשבה נכונה.
בהחלט. מסכימה.
זה באמת מדהים, ואני לא חושבת שזה בא במקום. לדעתי, הצפירה היא מקור חיבור של עם ישראל, כולנו ביחד, עם אחד, מתייחדים עם זכרם של אלו שאפשרו ומאפשרים לנו להיות כאלו. זה לא מועיל יותר מלשבת בטקס, או לצפות בסרטי זכרון, אבל זה מה שהופך אותנו לעם אחד, לב אחד, צפירה אחת, באותה השעה, באותה הדקה, כולם.