צרחה אל פסנתר ישן

הפסנתר. בן שבעים שנה, אולי יותר. עבר מסבתא רבתה שלי לסבתי וממנה לאמי ומכאן הגעתי להתחיל ולנגן.
מכיתה ב', כמעט שמונה שנים. עכשיו זו הפסקה. אולי כי נמאס, אולי מהסיבה ההפוכה לגמרי.
יום יום. אחרי בית ספר, אחרי פעולה או כשסתם אני רוצה. מתיישבת על הפסנתר לנגן. מה שיש. החוברת שניצבת על המעמד מול פני. שירים ישראליים.
ממציאה אדפטציות למגינות. מוצאת תווים של שירים. מוציאה צרחה שקטה אל הקלידים.
פסנתר ישן. בן שבעים שנה, אולי יותר. סופג את כל הכעס, העצב, התסכול, השמחה, האהבה והזעם המצטברים. פריקה רגשית אישית-לא-אישית. ההורים לא שומעים. האחות מבקשת להפסיק. היא לא אוהבת שאני מנגנת, היא מעדיפה יוטיוב ואמ טי וי.
נתקעת על שירים כמו: האם להיות בך מאוהב, אין לי ארץ אחרת והבלדה לשוטר. מנגנת אותם פעם אחר פעם עד שלכולם כבר נמאס. חוץ מלי, כמובן. לעולם הפסנתר לא יימאס עלי.
על כזה כלי, הנותן לי לפרוק עליו כל אשר על ליבי, לעולם לא אוותר.
ניגנתי השנה הזאת הרבה יותר מאשר בשנים בהן היתה בתוך מסגרת השיעורים. אני לא יודעת למה. אולי התגעגתי לחופש נגינה. אולי פשוט זה המקום היחיד שלי להעביר אליו דברים ללא מילים. מקום שקט ואולי קצת נוגה, כי הפסנתר ישן. הוא בן שבעים שנה או יותר.
פסנתר חורק ולא מכוון. לפעמים מבלבל וגורם לי לחשוב שהטלפון הבייתי מצלצל שבעצם זה תוף המרים שנמצא עליו ורוטט מעוצמת אצבעותי על הקלידים. פסנתר ישן, 'לה' גבוה בכמעט טון מהנחוץ. צורם באזני הרגישות, אך הן מתעלמות.
אני מאמצת בידי את כל כולי, נותנת לאצבעותי לרקד על הקלידים בצורה עילגת כמו שרק הן יודעות. שמאל מתעכבת כי ימין יותר מאומנת. זו לא אשמתה שברוב היצירות המנגינה עצמה נמצאת בימין. חבל לי על שמאל, הרי זו חברתי הטובה ביותר. היום החלטתי להשקיע בה.
נגינה מתמשכת ללא הרף, עד שההורים מגיעים. מביך לנגן כשההורים בבית, למרות שאם הדלת סגורה הם ממילא לא שומעים.
ידיי כבר כואבות. הן לחצו והיכו כל כך חזק. כל כך מהר ובכזו עוצמה. בחיי, משהו קרה היום, כנראה. רגשות כאלה מתערבלים מעולם לא חשתי לפני. אולי זה כי הגיע סוף השנה והם מחליטים לפרוץ פתאום החוצה אחרי כל החודשים.
הם מעורבבים. יש פה שמחה ועצב, כעס ורוגע, תסכול והתרגשות ואהבה לכל הסובב אותי למרות הכל.
פסנתר ישן. בן שבעים שנה, אולי יותר. הוא כבר חורק ולעולם לא יהיה יותר מכוון. המכוונים אומרים שהוא 'מחורבן' ושצריך להחליף. אני אומרת שהוא מזכרת חשובה כמעט כמו הדובי והמגבת שלי שאני כל כך אוהבת. פסנתר נחמד. שקט ודומם. מקשיב לכל רחשי ליבי ולא מגיב. אני אוהבת את הפסנתר שלי. הוא שלי ורק שלי. גם אם מגיעים חברים ומחליטים להתפרע ולרצוח לי את הקלידים, הוא עדיין שלי.
פסנתר ישן. עומד על חמישה מטבעות של עשר אגורות רק כדי שלא יתמוטט. עם רגלית אחת מקולקלת ואחרת מופלאה שכל כך פחדתי ממנה בהתחלה ועכשיו, עכשיו היא מדהימה אותי כל פעם מחדש.
אני אוהבת את הפסנתר שלי. הוא רק שלי. גם אם טכנית הוא שייך לאמי. או בכלל לסבתי רבתי. עכשיו הוא שלי. מקור הפריקה ומקור האיסוף חזרה, של כל הרגשות שאני אוגרת בתוכי ולאיש לא מותירה לראות לרווחה.