רגע של פריקה
הכל יצא משליטה, מידי.
החיים שלי היו מושלמים עד לא מזמן.
החבורה המושלמת, החברות המושלמות.
המורים המושלמים, הבית ספר המושלם.
הייתי חייבת לנחות למציאות.
ידעתי שזה היה רק השקט שלפני הסערה. אך לא דמיינתי סערה כזאת.
הכל התחיל שניב נפרד מרז, הם היו העוגן שלנו. של החבורה.
מורן הייתה מרכלת עם לינוי על רז לאוזני ניב. והוא לפעמים היה משתף פעולה. כי הוא ידע, שמכוער שכמוהו, גם מבפנים וגם מבחוץ לא ימצא עוד מישהי שתאהב אותו. ורז באמת אהבה.
איתי שאנחנו היינו מכנות אותו כ"האנס", קטן כזה וחרמן גדול. הוא מצא חבורה אחרת, התאים את עצמו לערסים של מב"ר. תמיד עומד בצד ולא פוצה פה. לפעמים מביא לי חיבוק וגם אז אני מרגישה מוטרדת במעט, בטוחה שזה איתי.
בקשר אלי ואל מורן, היינו "שותפות" באנגלית, ככה קראנו לזה ואז היא עברה לכיתה של לינוי ומשם ניתקנו קשר.
אז מהחבורה הגדולה נשארנו שחר, אביב, לילך ואני.
ואז התחלתי להסתקרן לגבי סיגריות ואלכוהול. לילך מבינה בזה, לילך החברה הכי טובה שלי.
היא נתנה לי לעשן, וגם לשתות מידי פעם אבל רק כוסית אחת. לאחר כמה שבועות הפרשיה התפוצצה בבית הספר, כולם גילו. הילה גילתה לחברות הכי טובות שלה ומשם זה רק המשיך לזרום, לא רציתי שככה שחר ואביב יגלו. אבל בתכלס זה כבר לא שינה לי כי יום אחרי חשפתי את עצמי מול כל השכבה, מול כל הערסים. לילך ואני נדבקנו להילה. היה נראה שהיא היתה צריכה את זה, היו לה משברים, גם לנו. לי עם ההורים. נאחזנו בה כדי שתביא אותנו ישר אל המטרה והיא הביאה. ישבנו בבית נטוש ועישנו ושתינו, ההשתכרות הראשונה שלי מול השכבה או בכלל. אחרי שבוע במסיבת יום ההולדת של הילה שתיתי גם והפעם יותר, איבדתי שליטה, אני חוששת שהתנשקתי עם האוייב שלי מהבית ספר. שנינו לא זוכרים, טוב.. אני בערך. העפתי אותו ממני אבל אחרי שכל הרוק שלו היה מרוח עלי.
מאז אני והוא לא מדברים. שוב הרסתי משהו שלא התחיל.
התחלתי לכתוב וככל שכתבתי הראש שלי נהייה במחשבות על אלכוהול ועישון.
אני כבר לא עסוקה בלימודים, או בהורים. למרות שהם היחידים בעיר שלא יודעים.
נהיו לי חברים ערסים שבקושי יודעים את השם שלי, מתי שרוצים אותי אני שם ומתי שלא.. אני לא קיימת.
משנה את דעתי משנייה לשנייה. את חברי. כועסת על כלום. ומחייכת ממנו וממנו וממנו כל דקה מחליפה קראש. נפגעת ושוב נפגעת ושומרת הכל בבטן למרות שמספרת לכולם.
בעולם של כל כך הרבה דמויות אני לבד.
או שמשכנעים אותי לא לשתות ולעשן או שמעשנים ושותים ביחד איתי. ככה העולם שלי מתחלק.
ישנה בקושי, נכשלת הרבה, מתווכחת עם עצמי בלי סוף.
שומעת שירי דיכאון ואז שירי פופ קצביים.
לוקחת כדורי קשב וריכוז כדי לא להשמין. משכנעת את עצמי שזה לטובה ורק לטובתי.
בוכה מכל דבר ובונה חומות כדי לא להתעצב.
צוחקת כדי להרגיש טוב עם עצמי.
ישנה אצל חברות כדי לברוח מהבית.
לא מדברת עם אמא כדי לחסוך לעצמי התעצבנות אחת ביום.
לא מתקשרת לאבא כי אני כבר יודעת שהוא יסנן.
ואת החברה הזו נטשתי או שהיא אותי, זה הדדי?
חושבת על דברים מסובכים מידי כשאני מנסה לסדר את העולם.
בבלאגן של עצמי, לא מוצאת שום דבר, לא מוצאת אותי.
מדברת שעתיים ביום עם בן אדם שאני בכלל לא סובלת ולא אומרת לו שלום רק כדי לרצות את חברה שלי שהוא החבר שלה. עזבו את זה שהם לא ראו אחד את השני שנתיים. באמת שנתיים.
לא זוכרת כבר מה אומרת.
לא זוכרת מה עושה.
למה אין לי חבר? למה אני לא יציבה? כל שנייה מתנדנדת ובכל רגע עלולה ליפול.
מי יושיט לי יד? וגם אם ירימו אותי מי ישים ידי על כתפו על שאחזור ללכת.
מי יכוון אותי אל הדרך הנכונה. אם יש כזו?
מי יתן לי כאפת ריענון ויבהיר לי שהגיע הזמן לצאת. לעזוב את המקום הרע שנכנסתי אליו.?
מי יענה לי על השאלות האלה?
תגובות (7)
וואו דבר ראשון את צריכה לנסות לדבר אם אמא שלך אפילו שזה קשה, אך גם אני מודה כמעט ניגררתי למצב שלך אך אמא שלי והחברה הכי טובה שלי עזרו לי בהצלחה אם את צריכה עזרה שלחי לי בהודעות:) כן אה גם כן אני חפרנית שכמוני
מי יציל אותך? את. רק את. אחרים יכולים לעודד, לפרגן, אבל בסוף זו את שנשארת איתך ועם הסיבוכים שלך. בסוף הם אולי יחליטו ללכת ואת שוב תיפלי, כי הכתף שנשענת עליה כבר לא קיימת. ואז את תתרסקי חזק יותר. ולקום יהיה קשה יותר. אבל בסופו של דבר את תביני שהיחידה שתמיד נשארת היא את.
לכן יש לי רק דבר אחד לומר לך. את רוצה משהו? לכי תשיגי אותו. צפצפי על העולם. אז מה אם לכולם כבר יש סיטגמות עלייך. לא מתאים לך יותר? תשתני.
וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לאחל לך הצלחה ענקית.
אני לא ממש מסכימה אם מי שמעלי.
את יכולה לעזור לעצמך אבל אני חוששת שאת צריכה את העזרה של החברה ולא החברה שיש לך כרגע אלא במי שאת בוטחת, לפחות חברה אחת שכבר עזרה לך ותשמח לעזור לך. אפילו מי שכתבה מעלי, מעל מי שמעלי ואני יכולות לעזור לך.
חשדתי שזה מה שקרה. כמה את מעשנת ושותה ביום?
כרגע הסטיגמות לא צריכות לעניין אותך אלא איך תפטרי מההתמכרויות האלו עד שזה יהפוך לבעיה בריאותית או למעגל יותר רחב ומשם נתקדם לבעיות תקשורת עם ההורים ולסטיגמה בבית ספר
תודה לכן בנות מדהימות.
אני מעשנת פעם בשבוע, למרות שמהפעם האחרונה שעישנתי עברו שבועיים. ושותה, לא הרבה פעמים. אני די בהתחלה של זה. אני שותה רק במסיבות. ויודעת לא להזיק לעצמי יותר מידי.
החברות שלי הן כל עולמי. את ההורים אני מדחיקה. אולי כי אני כבר יודעת מה הם הולכים להגיד. לפעמים או תמיד אין כבר כוח לשמוע. ואיזה מן הורה יגיד לביתו "כל הכבוד שאת שותה ומעשנת" במיוחד הורים בכירים כמו שלי. אני לא מצפה מהם לזה. אני אפילו מצפה לסטירה, אפילו שתיים.
אני לא רוצה לפגוש במבט המאוכזב שלהם, אני מפחדת מזה. לא מהם.
אני נוטה לחשוב שזה משבר גיל ה16, משבר התיכון. כולם מספרים שעברו את זה, וגם אני אעבור. כולם עושים טעויות ואולי אני מהאנשים שרוצים לפגוש בטעות, ללמוד ממנה. כי אין באמת דרך יותר טובה ללמוד מאשר מטעויות.
אז לרגע אחד אני בטוחה במעשי וברגע השני אני כועסת על עצמי. החברות הטובות שלי השלימו עם זה ואנחנו מרשות לעצמינו לצחוק על זה. הן שומרות עלי ואני משתדלת לשמור עליהן. מפזרת את סודותי בכל אחת מהן, קצת לכל אחת.
כמו שכתבתי אני חיה באי איזון. הכל בבלאגן רציני ואני לא מוצאת את דרכי. אני מאמינה שאמצא אותה יום אחד, גם אם זה יהיה אחרי גיל הנעורים.
ואסיים את נאומי בכך שאוקיר לכן תודה בשנית במכתב זה (וואו המשפט הזה במשלב לשוני ממש גבוהה) ויותר מאשמח אם תגיבו ואדע שקראתן גם את זה.
אם לא טוב לך עם המצב עכשיו אני לא חושבת שזה מין התנסות של גיל הנעורים שאת צריכה לעבור. זה משהו שהחברה מושכת אותך לעשות בלי שום התחשבות באיך את מרגישה עם זה.
בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה בכל מה שתבחרי לעשות. ושהיה לך בהצלחה בלבחור את הדבר הנכון ביותר בשבילך:)
זה בהחלט לא לחץ חברתי. הייתי נוכחת ללחצים חברתים של אנשים אחרים. אבל לי זה לא קרה. בדרך כלל במקרה שלי זה ההפך. אני חוטפת להם את האלכוהול מהיד ואת צינור הנרגילה מהפה. אותי אחרים מנסים לשכנע לא..
שמעתי, ולא פעם שאמרו לי שעד לא מזמן הייתי ילדה טובה. ואותם אנשים תהו מה השתנה. אז התשובה שלי היא "הכל השתנה!". הגיל, החברים, הבית ספר, המצב עם ההורים.
דבר ראשון: ההורים יכעסו, אולי אם תסבירי להם יש סיכוי קטן. ההורים יגידו את הנאום הידוע לשמצה, בטוח. ההורים יכו? את בטוחה? מאין לך? את התרחקת מהם לאחרונה אז את לא יודעת. לא אלחץ בנקודה הזאת בעיקר כי אני לא ממש בעד זה (סיפור אישי) אבל תאמיני לי שעוד תצטרכו לדבר, ועכשיו עידוד: ההורים ינסו לעזור לך בכל דרך אבל יש בזה את התקלה הידועה שיש פעמים שמוטב היה אם לא יתערבו.
דבר שני: את חזקה, אנשים במצב שלך לא היו שומרים על הראש מעל המים והיו צוללים לעומק. יש לך כוח בבקשה תשתמשי בו.
סליחה שאני אומרת אבל אם את והחברות שלך לא יכולות לעזור אחת לשאר לנסות לחזור לדרך הנכונה אז מה הטעם בחברות? עדיף שתעבדו על זה עכשיו וביחד כי אם תדחו לעולם לא תחזרו.
עזבי את החברה הלא יוצלחת שלך (כאן אני ממש לא מדברת על החברות שלך) מה המצב בלימודים או מקצוע ספציפי שהולך לך? משהו שיעזור לך ליצור עתיד טוב יותר ואולי ישפיע גם על החברות שלך.
באמת שאל תכני את זה "משבר" עד שלא תצאי ממנו.