ivroy
זה באמת, סיפור מתוך חיי. סיפור שמתרחש עכשיו, ועוד לא נגמר. אמרו לי לכתוב על חיי, אולי זה יצא יותר אמין. אבל לא רציתי לכתוב ספר עלי, ידעתי שזה יצא משעמם. אז כתבתי קטע מתוך חיי. לקחתי את מה שקורה לי עכשיו, שיניתי את זה קצת, שיניתי שמות, מקומות ועוד כמה פרטים... והתחלתי את מה שקורה לי עכשיו, ובניתי לעצמי את העתיד הקרוב. זה הקטע השני שאני כותבת שהוא על עצמי :) אני לא רגילה לזה כי אני חושבת שזה משעמם אחרים, החיים שלי לא ממש דיכאוניים או מיוחדים. מקווה שאהבתם את הקטע בכל מקרה ;)

רק תמונה.

ivroy 11/02/2015 720 צפיות 15 תגובות
זה באמת, סיפור מתוך חיי. סיפור שמתרחש עכשיו, ועוד לא נגמר. אמרו לי לכתוב על חיי, אולי זה יצא יותר אמין. אבל לא רציתי לכתוב ספר עלי, ידעתי שזה יצא משעמם. אז כתבתי קטע מתוך חיי. לקחתי את מה שקורה לי עכשיו, שיניתי את זה קצת, שיניתי שמות, מקומות ועוד כמה פרטים... והתחלתי את מה שקורה לי עכשיו, ובניתי לעצמי את העתיד הקרוב. זה הקטע השני שאני כותבת שהוא על עצמי :) אני לא רגילה לזה כי אני חושבת שזה משעמם אחרים, החיים שלי לא ממש דיכאוניים או מיוחדים. מקווה שאהבתם את הקטע בכל מקרה ;)

לפני ארבע שנים, נסעתי לבריטניה לשנתיים. האנגלית שבפי הייתה משובשת ולא טובה בכלל. בערך חודש אחרי שהגעתי לבריטניה והתחלתי ללמוד בחטיבה, פגשתי את דילן, נער אחד מהכיתה, והתחלתי להסתכל עליו באופן מוזר ביותר. נראה שאני מעניינת אותו, ומשום מה זה שמח אותי מאד. רק אחרי שבועיים הבנתי שאני מאוהבת. הנחתי שזה סתם עוד מחשבה שלי, כי אני מכירה את עצמי ואני יודעת שאני יכולה לראות סתם מישהו חמוד ברחוב ולחשוב שזה האחד.
אז התעלמתי. אבל זה היה קשה. הוא המשיך להסתכל עלי מדי פעם, ובגלל שהוא גם ישב בשולחן שלי, היה לי מאד מאד קשה להתעלם ממנו. הוא נסה לדבר איתי, וכמובן שעניתי לו. הוא הצליח להצחיק אותי, ונראה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שצחקתי בחיוך מלא ובכנות מאז שהגעתי לבריטניה. משהו בו, גרם לי ללב שלי לרעוד. באיזשהו שלב כבר לא ניסיתי לדחוק בכוח את הרגשות שהסתובבו בתוכי כשראיתי את דילן, כבר לא ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם עוד מישהו חמוד שנראה כמו האהבה הכי גדולה שלי. אבל גם לא עשיתי שום צעד. המשכתי להסתכל עליו, להרגיש כלפיו משהו ולשמור את זה. לאט לאט הצטרפתי לאחד מן החבורות שהיו בכיתה, ופתאום היו לי חברות. פתאום ידעתי אנגלית מצויין, ופתאום כבר לא היה לי אכפת ממנו. בעצם, היה לי מאד אכפת, אבל לא אמרתי שום דבר, סתם המשכתי לחיות.
הגיע סוף החופש הגדול, ואני הלכתי לשבועיים למחנה קיץ של נערים ונערות . ביום האחרון של המחנה, אני קמה ויוצאת ביחד עם חברותיי לקפיטריה כדי לאכול את ארוחת הבוקר, והנה אני רואה אותו, יושב שם, עם עוד כמה חברים, אוכל ומדבר, חי ונושם. היה נראה שכבר שכחתי ממנו, שהוא לא הטריד אותי עוד. פתאום הכול חזר אלי, אחרי שכבר הצלחתי לשכוח ולפנות את הרגשות שלי אליו, הכול חזר אלי בשנייה. הסתכלתי עליו במבט אוהב, ולמזלי הוא לא ראה אותי. התחלתי לאכול בשתיקה, פתחתי בשיחה עם חברותי אבל בראשי התרוצצו רק מחשבות על דילן והייתי עסוקה בו ולא בשיחה. לפתע הרגשתי עיניים בצבע זית ננעצות בגבי. עיניים חמות ושקטות, חכמות וסלחניות. לא העזתי להביט לאחור, ובמילא ידעתי שדילן שם לב שאני פה. נחשתי שהוא מופתע. כעבור רגע הרגשתי שהעיניים שסקרו אותי עברו להתבונן במשהו אחר, ושדילן לא עשה כלום אם זה שאני פה. לא הייתי מופתעת. במשך היום הוא שתק ולא התקרב אלי, אבל הסתכל עלי כל הזמן, מופתע ועם חיוך על הפנים. באמצע היום, הוא נסה להצחיק אותי שוב כמו פעם, ואני כמובן צחקתי. שוב חזרו אלי הרגשות, הרגשתי שאני חוזרת ומתאהבת בו בלי הכרה. הוא נראה מרוצה. היום עבר, החופש חלף, והתחילה שנה חדשה והנה, דילן כבר לא בכיתה שלי. הרגשתי כאילו כל עולמי קרס עלי, ואולי הגזמתי קצת.
הוא משחק עם חברים שלו בהפסקה בכדורגל במגרש, בקצה השני של בית הספר, ובצד השני אני משחקת עם חברותיי. במילא בקושי הייתי רואה אותו בכיתה, ועכשיו לא לראות אותו כמעט אף פעם? בדיוק באותו הרגע נזכרתי שיש לי רק עוד חצי שנה בבריטניה, רק עוד חצי שנה עם הכיתה, עם החברות ועם דילן.
אבל עזבתי את העניין שוב. אבל הפעם, לא באמת. המשכתי לחשוב עליו כל לילה, לפנטז על הדייטים שלנו. הייתה לי תמונה של כל הכיתה מהיום בו צילמו אותנו צילום כיתתי, אז גזרתי את התמונה והשארתי רק את התמונה שלו. כל היום הייתי מלטפת את התמונה ומקווה שיום אחד באמת נהיה חברים. כל כך קיטשי.
עברה לה חצי שנה, דילן המשיך להסתכל עלי כל הזמן ואני המשיכה לחשוב עליו ולהסתכל עליו בחטף פעם בשבוע. ואז הורי הודיעו לי שחוזרים לארץ. לא הבנתי איזו טעות הולכת לקרות, חשבתי שזה יגרום לי לשכוח לגמרי מדילן. אז חזרנו לארץ, ואני נשארתי אדישה. לאט לאט התרגלתי לארץ שוב, וחברתי הטובה נשארה נאמנה אלי. עברו חמש עשרה שנה.
סיימתי כבר צבא, והחלטתי ללכת לטייל בחו"ל. בסוף הטיול נסעתי לבריטניה ביחד עם חברה שלי, לטיול שופינג, לפני שחוזרים לארץ. אחרי יומיים של קניות מעייפים, הלכתי ביחד עם חברתי לאגם הכי קרוב שמצאנו. היה זה האגם בו טיילנו ביום האחרון של המחנה, אני, חברותי, דילן ושאר הקבוצה. לפתע ראיתי שלידנו יושב בחור צעיר וקורא ספר עבה ביותר.
לבחור היו עיניים בצבע זית ושער חום חלק וקצר. מיד זיהיתי את הבחור. היה זה דילן. הוא הרים אלי את מבטו, נראה לי שהוא ידע שהסתכלתי עליו. הוא היה נראה מופתע לראות אותי.
"היי," אמר בשקט, ואז שב לספר שלו בלי להתרגש עוד. אני ניסיתי להתעלם כמוהו מן העובדה שפגשנו אחת את השני אחרי המון זמן, והמשכתי לדבר עם חברתי. אף פעם אל שכחתי מדילן. תמיד הייתי כותבת עליו ביומני כשעוד היה לי כזה, תמיד הייתי מלטפת את תמונתו שנשארה לי גם עכשיו. לא ציפיתי שהוא יזכור אותי, שלא נדבר על להמשיך לאהוב אותי, לכן לא הייתי מופתעת שהוא לא אמר עוד משהו חוץ מ"היי" נבוך ביותר.
הוא השתנה, השתנה מאד. כל גופו היה מעוטר בקעקועים, והבחנתי שהספר שקרא היה ספר אימה. אבל המבט שלו, המבט החם והאוהב, נשאר כמו שהיה כשהיה נער צעיר.
הגוף לא היה הנער מן התמונה ששוכנת בחדרי בישראל, אבל הפנים והמבט היו בדיוק אותו הנער שפעם אהבתי ושאני ממשיכה לאהוב. הרגשתי מבולבלת.
אבל בדבר אחד הייתי בטוחה.
אבדתי את הנער שאהבתי לתמיד, ולא הספקתי לומר לו שאני אוהבת אותו.


תגובות (15)

החיים לא חייבים להיות מיוחדים כדאי שהם יהיו מעניינים, פשוט חייבים לכתוב אותם בצורה טובה. זה הכל.
ואני חושבת שזה היה מעניין מאוד :) (ויפה. גם יפה)

11/02/2015 08:47

חח תודה, את צודקת, אבל לא לגבי.
אני לא מסוגלת לכתוב בלי לדעת על מה אני כותבת,
בלי רעיון סופי. אחרת אני מפסיקה לקרוא, כי זה לא כיף לי.
ואת החיים שלי… אני לא יכולה להפוך אותם לספר.
זה פשוט לא כיף לי ומסובך מדי בשבילי.
חוץ מזה, את יכולה לשכוח מזה שאני אקרא את כל סיפור חיי,
ואז אכתוב טיוטה אחרת ואקרא גם אותה חח ;)
אח, החיים קשים.. בכל מקרה, סליחה שחפרתי ותודה על התגובה [;

11/02/2015 08:56

דרך הגב, אשמח אם תמשיכי לקרוא את הסיפור שלי…
עלו עוד פרקים. זה ממש ישמח אותי אם תגיבי על הפרק השביעי :)

11/02/2015 08:56

אוי סליחה… לא קראת את הסיפור אף פעם בכלל חח חשבתי שהגבת באיזשהו בפרק… טוב אז פליז תקראי את הסיפור זה ממש ישמח אותי אני ממש משקיעה בו אשמח אם תקראי את כל הפרקים ותגיבי בשביעי :)

11/02/2015 09:01

אני חייבת להודות, כשראיתי את הפרק הראשון חשבתי אם לקרוא את הסיפור אבל אז היה צלצול ושכחתי מזה לגמרי…
בכל מקרה, כשאגיע הביתה אתחיל לקרוא ;)

11/02/2015 09:11

אין בעיה :) רק… אני מכירה הרבה אנשים, בעצם רובם,
שיגידו שיקראו ואז באמת ישכחו מזה לגמרי…
אז בבקשה תרשמי לך או באמת תזכרי עם כוונה…
סליחה שאני חופרת :)

11/02/2015 09:18

לסתם אחת. רק רציתי להזהיר אותך שזה סיפור מרתק ויפה ואמיתי וזה גם מה שמפחיד בוא כמה הוא כתוב אמיתי. וזה כול הענייין הנושא הוא קשה מאוד והסיפור הסובב אותו כל כך אמיתי, שאתה גומר עם דמעות בעיניים, אני בעצמי עוד רק בפרק השלישי כי פשוט קשה לי לקרוא אותו כי הוא אמיתי מידי וחזק מידי והנושא כואב באמת!. אז קחי את זה בחשבון ותכונני נפשית כי זה סיפור חזק באמת!! וקשה לקריא. ככה אני לפחות מרגישה ומאי יודעת את זה. ושיהיה לכולם יום מבורך

נ.ס מאי אנסה היום בעבודה לקרוא את הפרק הבא. אני ממש מקווה שהצליח מי בלי לפכות כמו ילדה קטנה, חח בעיקר שאני בעבודה מוקפת אנשים

11/02/2015 09:27

השם הוא מאיה, ליידסס :) חח סתם התחשק לי.
ובאמת, בשיא הרצינות, אני מאיה ולא מאי.
אני מחייכת מול המסך למראה התגובה שלך.
תמיד יודעת לעודד את כולם, מור, כשהחיים שלך בכלל לא מעודדים…
ובפעם השלישית להיום, אני אומרת שהחיים קשים.
ובפעם הראשונה להיום, אני מוסיפה שצריך להתמודד איתם ;)

11/02/2015 09:32

    זה היה בדיוק הנושא שלמדנו אתמול במדרשה, איך להתמודד עם החיים.

    אגב מאיה אני יודעת שקוראים לך מאיה אבל אני מרגישה שנחמד לי יותר לקרוא לך מאי, אם זה לא בסדר מי צידך הפסיק רק תגידי

    11/02/2015 09:36

זה בסדר גמור. חשבתי שאת לא יודעת שקוראים לי מאיה :)
אני סקרנית לדעת למה את קוראת לי מאי.
זה מתאים לי יותר?

11/02/2015 09:39

    לא יודעת.. פשוט מאי, לא יודעת למה

    11/02/2015 10:31

עכשיו קראתי את מה שכתבת, חייבת להגיד לך, זה פשוט עצוב! כול כך כואב!. למדתי היום משהו על עצמי, אם אני המשיך לפחד לחשוף את רגשותי אם אני המשיך לחכות שהדברים יקרו לבד והכול יזרום כרצונותי הסודיים מי בלי שאעשה דבר.. יכול להיות שהפספס את חיי!. טעיתי! טעיתי שחשבתי שמה שאני רוצה פשוט יבוא אלי מי בלי שאשעה דבר למענו!, הפחד הזה לעזאזל הוא יביא אותי לפיספוס! של כול חיי!!. סידרת לי את הראש אני כול הזמן הייתי פחדנית וחיכיתי שהדברים יקרו מי בלי שאעשה כלום, אני צריכה לחשוב! אני צריכה לצבור אומץ! וכנירא להתחיל לפעול למילואי צרכי, רצונותי, ולא לחכות לאף אחד! הפחד.. הוא שיביא אותי לפספס את חיי!. לא אתן לזה לקרות!, אני התגבר על עצמי והתחיל לפעול ולעריך את עצמי! כי גם לי מגיע וגם אני מסוגלת ליותר!. ובקשר לדמות? אני חושבת שהיא צריכה גם לצבור אומץ ולעשות! לא לחכות לאף אחד! כי יכול להיות שבגלל הפחד שלה ובגלל הרצון שלה שהכול יקרה מעצמו מי בלי שהיא תעשה דבר, זה מה שאולי יביא לכך שהיא תפספס את האהבת חייה!. אם עוד לא מאוחר אז אני ממליצה לה לצבור אומץ ולנסות!, מקסימום היא תקבל "לא" עדיף לקבל לא ולהבין שזה כנירא לא זה מאשר לחיות כול החיים בתחושה של פיספוס..!.

בסייתה דשמיה לשננו. אני מייד התחיל לעשות את החשבונות שלי תודה תודה תודה לך!

11/02/2015 11:15

אהבתי.

11/02/2015 16:11

קראתי את הסיפור, זה באמת… אני לא ממש יודעת לתאר מה אני מרגישה.

11/02/2015 19:12

לא ראיתי שהגבת, אשמח אם תגיבי:)

11/02/2015 23:33
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך