שלושה ילדות, ואני.

הציורים שהילדה הקטנה שבתוכי ציירה, היו יפים בעיניה.
אנשים ניסו רק להגיד לה שהיא יכולה לצייר בדרך גדולה יותר, עם צבעים שונים.
אבל לא היה אכפת לה.
כשהילדה שהייתה הקטנה שבתוכי, נהפכה לנערה צעירה, ממש נערה חדשה, היא המשיכה לצייר ציורים.
אנשים ניסו רק להגיד לה שהיא כבר צריכה לחשוב בגדול, עם קווים שונים, תיאורים נוספים.
כשהילדה הקטנה שהייתה בתוכי, כבר הפכה לנערה בוגרת, היא המשיכה לצייר ציורים, אבל היא עברה לציורים ראליסטיים.
אנשים התעלמו מהציורים שלה, אנשים חשבו שהיא בסדר, ששיגעון הציורים שלה עבר לה.
אבל הילדה הקטנה שבתוכי, גדלה לנערה צעירה, ולאחר מכן לנערה בוגרת.
ואותה הנערה הבוגרת שהכי נושמת בתוכי לאחרונה, לא רוצה להפסיק לצייר.
היא לא רוצה להפסיק לצייר את אותם הציורים.
הנערה הבוגרת שמנסה לצעוק מגרוני, אבל אני משתיקה אותה, אותה נערה שכבר ממזמן איבדה את תמימותה, היא רוצה להמשיך לצייר.
אבל הם לא מרשים לה, הם משגעים אותה, היא במצוקה, אף אחד לא רואה.
הקולות שלה, השדים שלה, המחלוקות שלה, של הנערה הצעירה, של הילדה הקטנה, של כל אלו, אבל לא שלי, אני נותנת לה להחליט לבד, לנערה הבוגרת שבתוכי, הם מכאבים לה בכל נשימה. אני לא יכולה לפגוע בה יותר, ולעזור לה זה לא בשליטתי.
אז היא לוקחת את העט הכחולה, ומציירת קווים. על אותו המקום ששלושת הבנות ואני ציירנו.
הקווים נהפכו לעקומים, מעוגלים, צורות לא סימטריות, סימן לחזרתה של הנערה הצעירה שהייתה בתוכי, הקווים נהפכו לקשקושים על כל ידי, סימן לחיי הילדה הצעירה שהייתה בתוכי.
והקווים והאמירות האלו, מספיקים לילדה הקטנה ולנערה הצעירה. והם בכלל לא מספיקים לנערה הבוגרת שבתוכי.
אבל הנערה הבוגרת שבתוכי, אוהבת לראות את היד שלי, שלנו.
היא אוהבת לראות שבמקום ציורי הדם שלה, יש את קשקושי הדיו הכחול של שאריות התמימות שלה.