שתי חתיכות גומי

דידישה 02/05/2014 836 צפיות 6 תגובות

הוא היה ילד עצוב. הוא היה ילד שונה. הוא אהב תמיד להתבודד ולהתרחק מכולם. לא משנה איפה היה, תמיד לא היה מוצא את מקומו. בין אם בבית, בכיתה, במקומות ציבוריים, בטיולים. הוא היה ילד סגור, ילד שאף אחד לא באמת הכיר. אפילו את שמו בקושי ידעו. גם מראהו היה שונה מן הרגיל – שיער אדמדם, עיניים סגלגלות ועורו לבן כסיד. היו כאלה שהאמינו כי הוא בא מכוכב אחר ובכל פעם שניסו לדבר איתו, הוא רק התעלם והתרחק ככל האפשר. אף אחד לא ידע את סיפורו. הוא היה בן יחיד והוריו בקושי היו בבית ובקושי התעניינו לשלומו. וככל שחלף הזמן, אנשים ידעו כי אין טעם לנסות לדבר איתו וכי הדבר היחיד שיקבלו בתמורה הוא שתיקתו הכואבת. רק דבר אחד ידעו שאהב – דובוני גומי. לכל מקום שהיה הולך, היה לוקח איתו מספר דובונים ושומר אותם לעצמו ומגן עליהם כעל כל עולמו, אף על פי שהיו מיועדים למאכל. איש לא הבין את ההגיון במעשיו ואיש גם לא ניסה להבין.
יום אחד, יום שגרתי כביכול, הלך הוא כהרגלו לבית הספר. הרוח נשבה וציפורים צייצו כמו בכל יום. הוא התקדם באטיות והביט באופק שבו חורשה קטנה וירוקה. הוא נאנח אנחה עמוקה, יודע שהיום יהיה כמו אתמול וכמו שלשום וכמו לפני חודש. יודע שזאת השגרה. שגרה משעממת ובנאלית.
הוא החליט שהוא רוצה לשבור אותה, להיות נועז, להיות מישהו שונה. גם אם זה רק ליום אחד.
הוא הגיע לבית הספר ופצח פיו: "שלום" אמר בחוזקה ופעימות הלב שלו חזקות מתמיד.
כולם הביטו בו בהלם. לא האמינו כי הוא – הילד שכל הזמן שותק ולא פוצח פיו, אומר שלום בכזו עוצמה.
לרגע אחד, בכל הכיתה שררה דממה. כולם הביטו בו בתימהון ובעינים גדולות. אחרי השתיקה הקצרה, חלק מחבריו לכיתה שברו את הדממה וניצלו את הזדמנות זו בכדי לפגוע בו, באותו הנער.
"מישהו פה סוף-סוף קם לתחייה!" לעגו לו.
"מה קרה, למדת לדבר? טוב, הגיע הזמן. טיפש." המשיכו בשלהם.
למשפטים אלו נוספו עוד ועוד מילות גנאי, והוא, אותו הנער השקט, עמד אילם וקפא במקומו.
לאחר מספר שניות בהן נשם נשימות כבדות וספג עוד ועוד קללות, החליט הוא לברוח ויצא משטחו של בית הספר.
הוא ידע שאין לו למה לחזור הביתה ולכן בשלב מסוים בדרך, החליט כי עליו ללכת אל אותה חורשה שמציצה לה קלות באופק והאמין כי יהיה לו טוב בה ואולי שם ימצא את מקומו. דבר שלא מצא מעולם.
הוא הלך ארוכות, כמעט מיואש, וראה כי יש לו עוד דרך ארוכה לעבור. הוא החליט לנוח בדשא ולנגב דמעותיו אשר זלגו לו בלי כוונה.
בשלב מסוים, שמע קול משונה הבוקע מבין השיחים. הוא התקרב אל השיחים והקול המשונה רק התגבר והתעצם. חיפש הוא בעדינות בשיחים את מקור הקול ולפתע, מצא גור חתולים ג'ינג'י, הקורא לאימו שכנראה כבר לא תחזור. הוא הוציא אותו מן השיחים ונתן לו לשתות מן המים בבקבוקו שכמעט נגמרו בעקבות השמש החמה והלוהטת.
"אני אדאג לך בחור קטן" חייך אליו. "אל תדאג" המשיך.
"תסתכל על עצמך, גם אתה ג'ינג'י כמוני ונראה שגם אמא שלך לא דואגת לך." הביט בו בחמלה.
החתלתול הקטן הפסיק יללותיו ועצם עיניו. נרגע בחיקו של הנער.
הנער גם הוא נרדם כשחיוך על פניו, שמח שיכל לעזור לחתלתול המסכן שזקוק לאמו.
התעוררו הם בשעת ערב, הסהר כבר עלה והרגישו הם את תחושת הרעב. הם היו רחוקים מן העיר והנער ידע כי משך הזמן שיקח כדי להגיע לביתו ולקחת צידה לדרך, ארוך למדי ומיותר.
החתלתול התחיל ליילל והחל לפשפש בתיקו של הנער.
"מה יש לך לחפש שם?" שאל הנער בתימהון. "אין לי אוכל" נאנח.
החתלתול יילל לפתע כאילו מבקש מהנער שיפתח תיקו. הנער פתח את התיק ומצא את השקית עם דובוני הגומי.
"הו, אלה…" אמר בייאוש. "אתה לא תאהב את זה"
החתול התחכך בנער והחל להתגלגל על הרצפה מצד לצד ומדי פעם ניסה לזנק על השקית.
הנער הוציא דובון אחד וראה כיצד עיניו של החתול עוקבות אחר אותו הדובון. הוא החליט לתת לו לטעום. החתול אכל אותו בשניות ונראה מרוצה.
הנער הביט בו בחיוך וצחק. "חתול חכם. עכשיו אני באמת חושב שיש קשר בנינו. שנינו ג'ינג'ים, שנינו לא מקבלים אהבה מההורים ושנינו אוהבים דובוני דובי!" צחקק לעצמו מרגיש נאהב לפתאום. תחושה שמעולם לא חווה.
"יש לי רעיון! חשב לעצמו. אני אקרא לך גומי!" חייך כשחיוך רחב מאוזן לאוזן על פניו. כאילו לעולם לא יירד.
החתלתול, כלומר גומי, התגלגל מצד לצד והנער הבין כי הוא אכן מאשר את שם זה.
ככה התחילה דרכם של השניים המופלאים. אל בית הספר הנער, שגדל לבחור, כבר לא חזר.
הוא התעצם מיום ליום והרגיש מאושר. גומי החזיר אהבתו לבחור והשניים התבגרו יחד.
"ולחשוב שפעם הייתי בטוח שאני לא שווה כלום. שאני לא אחסר למישהו אם יום אחד אעלם" אמר הבחור כשדמעות בעיניו.
"אבל השתנתי" המשיך.
"בזכותך, גומי, הבנתי שלכל אדם יש את החלק שלו בעולם. כל אדם במקודם או במאוחר יגלה אותו. אני יודע זאת"
גומי הניח ראשו על ידו של הבחור. נהנה מהשקט, מהרוגע.
"עברנו כברת דרך ארוכה יחד" אמר הבחור כשגרונו חנוק. מלטף את גומי בעדינות, חש את נשימותיו הכבדות וחרחורי אפו.
שתיקה קצרה בין השניים נתמשכה.
"והיא הולכת להסתיים" אמר בלחש ובקול רועד.
הוא הניח אותו במקום מוסתר, מלטף פרוותו ומאזין לגרגוריו.
"אני תכף חוזר. אל תדאג חבר, אני אשאר איתך פה"
לאחר זמן מה, חזר עם אותו האוכל שאיתו החלו דרכם – שקית מלאה בדובוני גומי.
"גומי, אני פה!" צעק וניסה לקרוא לו.
אך לא נשמעו יללות או גרגורים ולא נראה דבר באופק.
הבחור המשיך במסעו וחיפש את החתול הג'ינג'י והמתוק שלימד אותו המון בחייו.
לאחר חיפושים רבים הוא מצא את גומי שוכב כשנשימותיו איטיות וכבדות המסמלות שחורות.
הוא ליטף אותו ופירק את דובוני הגומי לחתיכות קטנות כדי שגומי יוכל ללעוס אותן בקלות.
גומי שמח ואכל כמעט את כולן. נותרו לו שתיים בלבד.
הבחור ליטף אותו. נשימותיו כבר לא כבדות, אפו כבר לא מחרחר, גרגוריו לא נשמעים. הדבר היחיד שנראה הוא הבחור שמחבק את גופת החתול. יודע שזהו סופו של המסע. והדברים היחידים שנותרים ממסע זה הם כוח, תקווה ושתי חתיכות גומי.


תגובות (6)

נכנסתי רק בגלל השם. לא שמעתי מעולם על סיפור בעל שם כזה.
אבל את העלילה פחות אהבתי.
הכתיבה הייתה טובה, אבל העלילה הייתה מעט צפויה לדעתי. ובכלל, איך איך הם חיו? ממה הם התקיימו? לא יודעת, אבל לא נהינתי מהעלילה. מהכתיבה כן-אבל פחות מהעלילה.

02/05/2014 20:16

    התקיימו כי בכל זאת לבחור הייתה גישה לבית שלו. גם ככה ההורים שלי בקושי היו בבית או התעניינו בו. בגלל זה. בכל מקרה, אממ תודה… בערך… :)

    03/05/2014 00:01

    אה.
    ואני מבינה את ההיסוס, יצאתי די רעה..

    03/05/2014 00:35

    זה בסדר. זו דעתך ואני מכבדת אותה.

    03/05/2014 00:59

אני דווקא אהבתיי!! גם את העלילה וגם את הכתיבה!!!!

03/05/2014 00:05
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך