תודה על כל מה שאמרת לי.

אמרת לי שהבוקר הוא יותר יפה מהערב.
שבבוקר חושבים יותר צלול מהערב.
אבל לא אמרת לי שכשהלילה צולל, הערב והבוקר נבלעים בתוכו.
אמרת לי הרבה דברים שנשמעים יפים.
אבל הם כל כך כואבים, הם כמו הציורים שלי שלא אהבת, יפים אבל בלתי מושגים.
אמרת לי פעם אחת בהתחלה, שיש לי חיוך זהב, ואני זוכרת הכל ואתה מודע לכך. בכל אופן, אני זוכרת את אותה התקופה, כמה כל פעם שחייכתי הרגשתי שהזהב היה מזויף.
אמרת לי הרבה דברים טובים.
אבל לא אמרת שארגיש רע כל פעם שאאכזב אותך, בגלל שאתה היחידי שחושב ככה עליי.
אמרת לי שאני חכמה.
אבל לא אמרת לי כמה שהחכמה הזאת תשבור אותי.
אמרת לי כל מיני דברים, שנשמעים כמו מה שנאמר בסרטים.
ואני לעולם לא אשכח איך אתה היחידי שאמר לי את המשפט הזה שנדמה לי שבלעדיו זה היה קשה יותר.
המשפט הזה שאמרת, ששבר אותי כל פעם שחשבתי על הציורים, או שהסתכלתי על העט.
'אל תדאגי, אנחנו נעבור את זה.' כשחושבים על זה, זה משפט תמים, קצת קיטשי כזה, אבל מבחינתי, זה היה הדבר הכי מיוחד שמישהו אמר לי.
ומה אז היית חייב לי? לא היית חייב לי כלום, עשית את זה כי רצית. לא וויתרת עליי כשאני ויתרתי על עצמי.
אמרת לי הרבה דברים בחיים, דברים משמעותיים.
אמרת לי שלא משנה כמה אחזור לאחור, אני אהיה חזקה יותר עם כלים, אבל לא אמרת לי כמה קשה יהיה להיאחז בכלים סדוקים.
אמרת לי שתגעגע אליי. אבל לא אמרת לי איך אני יכולה להתמודד עם המציאות.
אמרת לי שאני תלותית. אבל לא אמרת לי איך לחיות לבד, לא הרשת לי לחיות לבד, עם כל מה שאמרת על לפתח תלות וכל הבושליט שלא אהבתי לשמוע.
אמרת לי שאני לא שווה אותם, ושאני צריכה לקום ולעשות משהו. אבל לא הלכת איתי בתוך שדה הקוצים.
אמרת לי שהכתיבה שלי מדהימה ברמות. אבל לא אמרת לי מעולם מה דעתך על התוכן.
אמרת לי שאני מגזימה במחשבה שלי, אבל לא הראית לי איך להפסיק לחשוב.
אמרת לי הרבה דברים ששינו אותי בחיים.
אבל לא תמיד עשית מה שאמרת שצריך להיות נכון.
ואני לא מתחרטת על שום דבר ששמעתי ממך, גם מכל הדברים שגרמו לי לרצות לשנוא אותך.
ואני לא יודעת למה אני בעצם כותבת לך את זה, או מה אתה חושב עכשיו, אם בכלל תרצה לקרוא את זה.
אבל אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד.
תודה על כל הדברים שאמרת לי.