תודה לך, על הכל.

אני מבינה פתאום, כאילו משהו האיר את עיניי לפתע, שאף פעם לא יצא לי להגיד לה תודה על הכול.
לא פעם ולא פעמיים תיקנה אותי, הסבירה לי וכיוונה אותי, וגם אם לפעמים כעסתי עלייה בגלל זה, בסופו של דבר היא תמיד צודקת.
היא תמיד הייתה לי לבן-אדם תומך, כשאני פורצת בבכי אני חושבת רק עד כמה אני רוצה שהיא תהיה פה לצידי. ברגעים הקשים בחיי היא הייתה איתי, ותמיד יצאה נגד כולם כדי להוכיח את חפותי.
היא תמיד שמשה לי כמישהו שאוכל לדבר איתו ולספר לו מה עובר עליי, אף-על-פי שלפעמים אני מעדיפה לשתוק. איתה אני לא פוחדת, ואני לא צריכה לחשוד שהיא תפיץ עליי רכילויות.
לפעמים היא מספרת לי דברים שעלולים לקרות לי אם אמשיך לעשות את זה ואת זה, וגם אם אני מפחדת, ולפעמים חושבת שהיא סתם מפחידה אותי כדי שאפסיק, מסתבר שהיא רק מזהירה אותי לפני שיקרה משהו רע.
ואני כועסת עליה כשהיא אומרת לי לצאת מהמחשב, או להפסיק לקרוא ולעזור לה, למרות שבעצם זה לא טוב שאהיה על המחשב כל כך הרבה זמן, ושמה שאני עוזרת לה בו לפעמים יהפוך לדבר קבוע שאעשה כשאגדל, אז זו בעצם מן הכנה לחיים.
היא דואגת לי לכול, ובעצם, רק בזכותה אני כאן היום.
רק בזכותה הצלחתי להפוך לבן-אדם טוב יותר.
רק בזכותה אני כותבת את זה עכשיו ומחייכת.
אז כן, באמת הגיע הזמן שאגיד לך, אמא:
תודה.