תירוצים

תירוצים. הכל תירוצים.
היא שואלת שאלה ואני עונה, אבל היא לא מאמינה. אומרת שאני ממציאה תירוצים.
אני מנסה לענות, להשיב ברוגע, אבל היא שוב חוזרת ואומרת שכל מילותי רק תירוצים.
היא אומרת שיש לי מחסנים מלאים בהם. ואני עונה "נכון", אבל אני לא משתמשת בהם כרגע.
היא לא מאמינה, רק חוזרת ואומרת, "אוי, כמה שאת טובה בלהמציא תירוצים." היא מביטה בי בהבעה מתנשאת. "ומה את אומרת למורים כשאת לא מכינה שיעורים?"
אני משיבה לה, "אני אומרת את האמת." בכל הכנות והרוגע שאני מצליחה לאסוף.
היא צוחקת ביובש ומבטלת מיד. שוב היא אומרת שאין סיכוי. אין סיכוי שאני לא ממציאה להם תירוצים.
מה אני אמורה לעשות עם זה? להתייחס? להתעלם? אבל אי אפשר להתעלם מאדם שכל מה שהוא עושה ברגעים אלה הוא להעליב וללעוג לך.
אני מנסה. באמת שכן. למצוא בתוכי את השלווה שאני כל כך אוהבת, אבל זה קשה. זה קשה כשכל מה שאומרים לך הוא שכל מה שאת אומרת הוא תירוצים.
היא אולי לא מבינה את זה, אבל לי זה מכאיב. אפילו כשאני כבר מאבדת את זה וצועקת, היא עדיין חושבת שאני משקרת.
אולי זאת היא שממציאה כל הזמן תירוצים, ואולי התירוץ היחיד שלה הוא שאני תמיד ממציאה תירוצים.
אני לא יודעת. באמת שלא. הלוואי ויכולתי לדעת מה היא חושבת, אבל אם אני מבקשת די, והיא לא מבינה, מה אני עוד יכולה לעשות?
אז השיחה ההיא נגמרה, והיא בסך הכל באה לשאול אם היא יכולה לקבל אוזניות. מדהים איזו שיחה יכולה להתפתח בעקבות מילה אחת שהיא: לא.
באותה מידה הא גם יכלה לקבל את זה ולצאת מחדרי, אך היא בחרה להישאר ולהתחיל להטיף. אולי זה משהו שישב על ליבה, ואולי זה רק פרץ כעס קצר שככל הנראה נוצר גם בי. אולי היא רצתה לנהל את השיחה הזאת כבר זמן רב, אולי אם נימת דיבורי היתה שונה היא היתה מקשיבה ולא מתעלמת. אולי… אולי היא בכל זאת היתה מבינה שלא כל מה שאני אומרת הוא תירוצים.