תם ולא נשלם
תם ולא נשלם.
תמיד אני אהיה אותו האדם, המחפש להיות משהו בעולם המנוכר, מחפש מוצא, דרך נסתרת, אור קטן שידריך אותי אל מקומי.
מתי אמצא את מקומי ?
אינני יודעת. אני מקווה שאני אוכל יום אחד להשתחרר מהשלשלאות הכובלות אותי אל הכלוב שלי. הכלוב המיוחד שלי;
הרי שלכולם יש את הכלוב הייחודי להם.
אם אלך ללא חת היישר החוצה, האם אצליח? האם התוצאות הלא ברורות יהיו שוות את הסבל והיגון היצפו לי מעבר לפינה? והאם אני מספיק חזקה כדי לעבור אותם ? אינני יודעת, באמת ובתמים.
וכנראה שגם לעולם לא אגלה, אלא אם כן אפרוץ את הקירות הללו, שסוגרים עליי מכל פינה, חונקים אותי ומערפלים את חושיי.
הלוואי ויכולתי, ולו רק לפעם אחת, לראות את הנוף המרהיב מעבר לחומה.
תגובות (3)
א. זה נראה קטן, אבל רווח אחרי פיסוק זה ממש חשוב. בלי רווח מקשה עליי להתרכז במה שכתוב וככה גם לא רואים את הפיסוק ומפספסים אותו.
ב. רווח *אחרי* פיסוק, ולא לפניו. זה סתם קצת מחרפן בלי קשר ^^'
ג. אפשר לכתוב "היצפו" במשפט הספציפי ההוא, זה בסדר גמור וטוב שמישהו זוכר את חוקי המשפט המורכב אבל משהו בזה קצת מבלבל. לא קריטי. אם אני נטפלת לקטנות זה אומר שאין בעיות מהותיות, אז זה בסדר :)
ד. מה שאני הבנתי מהקטע הוא שבסופו של דבר הדוברת מרגישה שלעולם לא תמצא את המקום שלה בגלל משהו שחוסם אותה, והיא פוחדת לפתור את הדבר שמונע ממנה למצוא את מקומה כי היא לא בטוחה שתוכל להתמודד עם הקושי בזה. בגלל זה הקטע מתחיל ב"תם ולא נשלם", כי הגורל של הדוברת כאילו 'נקבע', אבל היא עדיין לא מימשה את עצמה לגמרי. האם לזה התכוונת? לדעתי בדרך כלל כשכותבים משהו רוצים לעורר בקורא רגש מסוים, אז אני כותבת מה הבנתי כדי שתדעי אם העברת את כל מה שרצית.
ה. סיבוכיות יתר. לא יודעת, אבל למרות הכל הרגשתי קצת סיבוכיות יתר. שאת כותבת יותר ממה שצריך. לא בהרבה, אבל בקטעים קצרים זה אפילו יותר משמעותי אם יש מילה מיותרת.
בסך הכל, קטע מאוד מעניין וגם מעורר הזדהות, כי רוב האנשים לא מעזים להתמודד עם דברים בגלל שאנחנו פוחדים מההשלכות. באופן כללי לדעתי מציאת המקום שלך בחברה או מבחינת אזור נוחות זה משהו שהרבה אנשים מתעסקים בו. רק העניין הטכני של הפיסוק וקצת "סיבוכיות יתר" מפריע.
קודם כל, תודה רבה לך על התגובה והביקורת הבונה, זה מאוד חשוב לי, באמת ^^.
רק העובדה שביזבזת את זמנך על קריאת הקטע שלי וכתיבת התגובה הזו משמחת אותי מאוד.
ו..את האמת.. לא כתבתי את הסיפור מתוך כוונה להעביר מסר.לא כתבתי את הסיפור מתוך מטרה הנראית לי לעין,בכלל.זה פשוט שלפעמים יש לי את הרגעים האלה שאני רואה משהו, והמוח שלי מתמלא ואני מרגישה צורך להוציא את המילים על דף, ומהר חח, אחרת זה יעלם – גם אם זה אומר שהמילים מסורבלות,או לא מובנות ממש. כשכתבתי את זה המוח שלי הרגיש כמו ריק מכל מחשבה, והגוף הרגיש כמו ריק מכל תחושה, רק המילים הללו היו בתוכי.
אין לי שום רגש אל הקטע ואני לא יודעת בכלל איך חשבתי עליו, זה פשוט קרה. בכל מקרה,אשמח אם תסבירי לי למה התכוונת בסיבוכיות, כדי שאוכל לתקן לפעם הבאה ולהימנע מה'סיבוכיות הזו ^~^.אודה לך מאוד אם תוכלי לבזבז עוד טיפה מזמנך כדי לענות לי .
בדרך כלל סיבוכיות יתר זה כשיש לך יותר מילים ממה שצריך. הדוגמה הקלאסית זה "רצתי מהר". למה? יכולת לרוץ לאט?
אבל אצלך זו הייתה פשוט תחושה כזו. לא יודעת להגיד בדיוק.
אני מכירה את התחושה הזו שכותבים כי האצבעות פועלות בלי היגיון מסוים, אבל למען שפיות הקוראים עדיף לעשות רווחים ^^
לענות זה אף פעם לא בזבוז זמן ;)