תמותו, זה יעשה לכם רק טוב.
כבר ידוע ומוסכם שהאדם, ההומו-ספיאנס, שייך לממלכת החי, שהוא לא נברא ביום ושהוא לא תרם שם צלע לשום אישה. ומה זה אומר עלינו בסופו של דבר? שאנחנו חיות, ולא במובן הרע, אנחנו פשוט חיות.
עזבו עכשיו את כל פעילי זכויות בעלי החיים, לא עליהם אני מדבר, כי מה זה משנה איך אני מפטם אווזים או דוחס תרנגולות ללול? הסוף של התרנגולת והסוף שלי זהים באופן שוויוני למדי: היא מסיימת בצלחת שלי ואני מסיים ממולא במושבת תולעים ענקית. הכי דמוקרטי שיש.
אז כשהגענו להבנה שאני בכלוב הבטון בדיוק כמו התרנגולת בכלוב הברזל – פה זה הרגע המשמעותי: איפה פה מוכח ש"מותר האדם מן הבהמה"? מי אמר שאני טוב יותר? ואני לא חותר לזה שתקנו ביצי חופש, או ביצי עבודת פרך או משהו כזה, תרגיעו.
אז אם כל החיות, פרט לנו, הנאורים הצפונבונים, הסתדרו שנים עם חוקי הטבע והכאוס ששורר – למה אנחנו משחקים בקקי של "זכויות האדם"? נכון שיש את ה"מוסכמויות החברתיות" ש"אמורות להפוך את העולם למקום טוב יותר", אבל חוץ מכמה יפי נפש שרק מדברים על שחיטת בני אדם בסוריה – אף אחד לא עסוק בחרא הזה. אנשים, בדמיון אירוני למדי לחיות, עסוקים רק במה הם יאכלו מחר וזה הכל.
ובסופו של דבר כל מה שהמוסכמויות החברתיות עשו זה ליצור סד שאליו יוצקים את בני האדם. חלקם, בני המזל, נפלו לתבנית הקפיטליסט העשיר, איש העסקים שבצמרת. לעומתם כל השאר נפלו לתוך תבניות פחות נוצצות כמו תופרת קמבודית ומנקה רחובות סודני.
ולמה הכאוס וחוקי הטבע כל כך רעים? מה רע באמת בלהרוג כדי לאכול, להזדווג ולישון בשקט? הרי כל הערכים ה"מקודשים", ערך חיי האדם למשל, הם המצאה, אשליה שלנו. כל הערכים האלה הם מסגרות יפות, חלק מסד המוסכמויות, מסגרות שמגבילות באופן מאוד לא "אנושי" (ומה זה "אנושי" בכלל?) את החופש שלנו.
חשבתם פעם גם מה אתם מרוויחים מלחיות? מלקום כל בוקר למחויבויות, לאושר רגעי ולתהייה קיומית מייאשת? הרי כשאתם מתים יש לכם שלווה מוחלטת, מספיק זמן להריח את הפרחים מלמטה. אתם לא פוחדים שיעקלו לכם את הקבר בגלל שלא שילמתם מזונות על הילדים (שכבר מזמן הצטרפו אליכם). לא יהיה אכפת לכם אם מישהו יוציא את גוש הבשר שפעם אתם הייתם וידקור אותו במקל, כי פשוט לא אכפת לכם. זה הבונוס בלהיות מת. אתם מרחפים לכם, ללא כל מודעות, במסך שחור, מבלי לדאוג\ לחשוב\ להרגיש כלום.
נשמע לי כמו חתיכת עסקה, בעד כל החרא היום-יומי ששוטף אותנו.
תמותו, זה יעשה לכם רק טוב.
תגובות (5)
היי מרק . תקשיב כול מה שכתבתה פה זה ממש מדגיש סוג של כאב מסוים אני לא יודעת עם אני צודקת או לא אבל תקשיב פה בעולם עכשיו אני רצינית פה בעולם זה גוף ונשמה ושם למעלה לא משנה מתי מתים כאילו כול אדם בעצם בא לכולם כי יש לו פה תפקיד מסוים וה׳ מראה לו שבילעדיו בעצם חצי מהעולם לא היה קיים אתה מבין
אני מנסה להסביר לך שגם עם פה כואב אתה חושב ששם למעלה אתה לא תבין דין וחשבון אז אתה טועה כי בעצם מה נישאר לבן אדם אחרי שהוא גמר פה את עבודתו נישאר פה רק הגוף ומה אדם לוכח איתו זה את הנשמה כי בעצם אנחנו פה גוף עם נשמה
אך בן אדם ששם למעלה זה רק נשמה אני מקווה שאתה מבין מה אני מסבירה לך
אז כאילו זה לא משנה גם עם תמות פה זה לא אומר שתמות שם כי בעצם אתה עוד חי
אולי לא פה בעולם אבל שם למעלה אתה עוד חיי
מקווה שההסבר שלי מספיק בשבילך
ומקווה שעזרתי
ועם לא הבנתה אל תתביש לישאול השמח להסביר לך שוב
אוהבת שרית
והמשך ערב מקסים =)
זה מה שאני שואלת את עצמי בכל פעם שאני שבורה..'מה אני אפסיד?' 'ומה ארוויח?'
עכשיו אני מוצאת יוץתר מה אני ארוויח
אבל אני קוראת כל מיני קטעים על ילדים שהתאבדו ומה הם הפסידו..ותאמין לי שהם הפסידו הרבה
….
ולפי מה שכתבת פה זה שאתה כבר סוג של לא מוצא סיבה לחיות
לפחות מה שאני הבנתי מהקקטע הזה,
אם אתה רוצה עצה,רציתי כמה פעמים להתאבד..קראתי את הקטע הזה..
*תיקרא אתזה בלשון זכר :)*
את יושבת בשולחן העבודה שלך, ויודעת שזה הזמן לעזוב. אמרת את זה לעצמך כבר מיליון פעם, אבל את יודעת שהפעם, זה בטוח. את עייפה, את פשוט מאוד עייפה… ההורים עיצבנו אותך היום, כאילו מה שהיה בבית הספר לא הספיק, את הולכת להביא את החבל, את הסכין, את האקדח, במה שתיכננת להשתמש בו בגלל שאת עד כדי כך..אין מילה שתתאר את ההרגשה. את מוכנה, את חושבת על זה כאיזה משחק, זאת שמתה ראשונה היא האחת שמנצחת. אין אף אחד בבית, זה הזמן המושלם. את מוכנה, אם לא תעשי את זה, תשנאי את עצמך עוד יותר. אף אחד לא יודע, אף אחד לא ידע, עד מחר. במקום לקחת נייר ועט, את לוקחת מצלמת וידאו, את עומדת על הכיסא, החלטת להשתמש בחבל, את תמותי בקלות, ולא יהיה שום רעש. צד אחד של החבל כבר קשור לתקרה והצד השני על הצוואר שלך, את מתחילה לבכות, ויודעת שהפעם, זה על אמת.. את מדליקה את המצלמה ובוהה באור האדום שמהבהב מעל העיניים שלך, את מתחילה לגמגם ולהוציא מפיך כמה מילים "אמא, אבא.. אני כל כך מצטערת.. אני לא יודעת למה אני מצטערת, אבל אני מצטערת. בבקשה אל תאשימו את עצמכם, בבקשה, אני אוהבת את שניכם, ותאמרו לאחים שלי את אותו הדבר. אני אראה את כולכם.. בקרוב." את אומרת סליחה לחבר הכי טוב שלך, כי את יודעת שלא תהיי שם בשבילו מתי שהוא יצטרך אותך יותר מאי פעם, את אומרת סליחה לכל האנשים שיכולת לחשוב עליהם… אפילו לעצמך. את מבקשת סליחה על זה שלא נשארת חזקה, על זה שנשברת, את מבקשת סליחה על כך שהכנסת להם כל כך הרבה צער לחיים, שוב פעם, את בוהה באור האדום שמהבהב מעל לעינייך, רגל אחת כבר ירדה מהכיסא, ואת בקושי מצליחה להגיד את המילה "להתראות.." את מחזיקה את השלט כדי לכבות את המצלמה בידך ולוחצת על הכפתור שאומר 'כיבוי', וברגע שהאור האדום הפסיק להבהב, גם הרגל השנייה, כבר לא על הכיסא.. הכיסא על הריצפה, החדר מלא בדממה, את כבר איננה, כבר לא כאן. אי אפשר להתחרט או לחזור אחורה, הכל נגמר. את כבר לא חייבת לחיות בכאב יותר, אבל כל השאר? חייבים. מה ההורים שלך הולכים לחשוב? מה עם האח הקטן שלך, או האחות? מה הם הולכים לעשות?? את איננה, כבר לא כאן. את מתה. כבר לא כאן. סיימת את החיים שלך בגלל שהבן אדם שחלמת עליו בלילות ראה אותך רק כידידה, סיימת את החיים שלך בגלל המורה הזאת בבית הספר שהייתה קשה אלייך בגלל שידעה שאת היחידה שתוכלי להגיע לאן שהוא בחיים האלה.
ההורים שלך הגיעו הביתה, צועקים בשם שלך כמו שהם תמיד עושים כשהם מגיעים, אבל היום יש משהו שונה, את לא עונה להם. והם מתחילים לדאוג.. את תמיד עונה להם. הם עולים במעלה המדרגות, חושבים שאת מתקלחת או ישנה, אמא שלך פותחת את הדלת.. ומתחילה לצרוח. היא מיד מתעלפת, עכשיו אחיך הקטן בא לעזור לה ומתחיל לצעוק "אבא!! אבא!!!! בוא לכאן!!" הוא מגיע לחדר ולא מאמין למה שהוא רואה. הוא מתקרב אלייך ומנער את ידך "בבקשה! בבקשה!! קומי! תפסיקי קומי בבקשה!!" אבל את לא. את לא קמה, את לא עונה. את לא שם, את מתה. אי אפשר לחזור אחורה יותר, כל מה שאבא שלך יכול לעשות זה לבהות בחלל הריק, לבהות בילדה הקטנה שלו, בתינוקת שלו, מתנדנדת קדימה ואחורה על החבל. הוא מתחיל לבכות, אף פעם לא ראית את אבא שלך בוכה. הוא בקושי מצליח להחזיק את הטלפון ולחייג למשטרה, והוא מתחיל לגמגם, אך בסופו של דבר מצליח להוציא מפיו את המילים "הבת שלי.. היא.. היא.. הת.. התאבדה." אחותך הקטנה בוהה באבא שלך ומחבקת אותו. היא קטנה מדי בכדי להבין מה קרה, אבל היא מבינה שאת אינך, את לא כאן יותר. שום דבר, כבר לא כמו שהיה.
עברו שבועיים, אמא שלך עדיין בוהה בחלון חצי יום, ובחצי השני בוכה בלילות. אחותך לא הלכה לבית הספר. אבא שלך מוכרח ללכת לעבודה כדי לשלם על החובות בשביל ההלוויה שלך. בסופו של דבר, הם מצאו את הכוח להיכנס לחדר שלך. דלת חדרך לא נפתחה כבר במשך חודשים, והחבל עדיין על הריצפה, המצלמה עדיין יושבת על השולחן. הם אפילו לא מעיזים לצפות בסירטון, אף אחד לעולם לא יצפה בו. הם מרימים את החבל וצמרמורת עוברת בעמוד השידרה שלהם, וזורקים אותו לפח. אמא שלך כבר מוצפת, בדמעות של עצמה. הם מחליטים להציע את המיטה שלך, כמו שהיו עושים בכל בוקר אחרי שהיית הולכת לבית הספר, המיטה שלך הייתה מוצעת וחדרך היה נקי, הם סוגרים את הדלת, שתישאר סגורה לנצח.
בנתיים בבית הספר שלך, כולם עדיין בתדהמה. חשבת שלאף אחד לא יהיה אכפת, שאף אחד לא ישים לב אלייך, הילדה שאמרה 'לא' להצעה שלך להיות שותפה איתה בעבודה במדעים, עכשיו חותכת ורידים כל יום, היא חושבת שהיא הסיבה להתאבדות שלך. הילד שנתקע בך במיסדרון ואפילו לא אמר סליחה, הולך לפסיכולוג חמישה ימים בשבוע כי הוא חושב שאם הוא היה אומר סליחה, או מחייך אלייך לפחות, המצב היה לגמרי שונה. המורה שצעקה עלייך באותו היום, התפטרה. את אינך, את מתה, אי אפשר לחזור חזרה.
עברו 4 שנים, אחותך הקטנה כבר בת 15. היא התחילה מועדון בבית הספר שנקרא 'סודות', שם, כל ילד יכול לבוא ולספר את כל מה שהוא מרגיש, בלי שאף אחד ישפוט אותו. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, לדבר על מה שהם רוצים, להם, היה מישהו לספר לו הכל. ולך? לא היה. וזאת הייתה הבעיה. גם לא רצית לספר שום דבר לאף אחד, כל התחושות שלך היו מוחבאות עמוק עמוק בתוכך. התנהגת כאילו היית הילדה הכי מאושרת בעולם, כאילו יש לך חיים מושלמים. שיחקת את התפקיד שלך כל כך טוב שכולם האמינו. אבל בלילה, ששכבת במיטה וחשבת על כל היום שעבר, לפעמים הגעת לגבולות שלך. לכולם יש גבולות. היית בוכה בכל לילה מחדש.
אבא שלך כבר לא חזק כמו שהוא היה, אחותך הקטנה לעולם לא תגדל איתך כדי שתוכלי להוביל אותה בכיוון ובדרך הנכונה, החבר הכי טוב שלך לא שכח כל מילה שאי פעם אמרת. החיים שלך, היו חשובים, ואת, תוך שנייה אחת, סיימת אותם. רק בגלל שחשבת, שלאף אחד לא אכפת. העיר שלך, כל העיר, לעולם לא תהיה אותו הדבר, כי את, נעלמת.
אבל תמיד היה אכפת להם, תמיד, תמיד אהבנו אותך. אני מבטיח לך, אהבנו אותך, ולא משנה מה..
*שחכתי להוסיף..אני לא יודעת מה אתה עובר..כיאלו תכלס אתה מעודד את עצמך למות,אני לא יודעת למה ואני גםם לא רוצה להתערב..רק תפנים עכשיו את הקטע ששלחתי לך :)
חחחח אז חייבת להודות כשסיימתי לקרוא את זה, חייכתי.
למה? אני מניחה שאין לי מושג. אולי בגלל הדעות שלך שהצחיקו אותי.
לא במובן רע, כן?
לדעתי מה שאמרת כאן זה פחות או יותר מה שאני אומרת לחברים שלי כמעט כל יום…
אני באמת חושבת שלמות זה רק יעשה לנו טוב יותר.
אני לא רואה תועלת בחיים האלה גם ככה…
במילים פשוטות, אני לא אעמיק פה כמו שהבנות מעליי עשו, שהן, דרך אגב הרגו אותי, אבל יפה שהשקיעו.
אמממ, זה באמת מעורר מחשבה מה שכתבת, והמשך ככה? אין לדעת, תעשה כרצונך.
רק אגיד שאהבתי, הסתקרנתי, הסקתי מסקנות, ו… טוב…
בואו נמות חברייה!
אבל… לפעמים כדאי לחיות, לא? יש את הדברים האלה שעדיין משכנעים אותי וממתיקים לי שאם אני אשאר עוד קצת חיה, אולי אקבל ואחווה משהו חדש שלא חוויתי בחיים… שווה לחכות ;)
יאללה אחי, היה נעים להכיר, להית' (ואני אדרג בינתיים).
הצגת רעיונות פילוסופיים מעניינים, אומנם צורת ההצגה, כלומר השפה הבינונית קצת הורידה מהעניין שלי ביצירה (ובכן, אני לא יכול לקרוא לזה "סיפור"…). אני מסכים עם הרעיון העיקרי שהצגת – אין מה להרוויח מהחיים (זה אם יוצאים מנקודת הנחה שאין דבר מעבר לחיים. אך למעשה, מאוד סביר שלעולם לא ימצא מענה מדעי לשאלה "האם נמצא משהו מעבר לחיים?" כיוון שאופי השאלה הוא כזה שלא מאפשר למדע למצוא תשובה לשכמוהו, ובעוד שלשלול את נכונותה של אמונה בדת פרטית יכול להיות דבר קל יחסית, שלילת קיומו של העל טבעי כמושג מופשט נראית בלתי אפשרית, פשוט בגלל שהמדע מתעסק בתצפית על הטבעי ולא מסוגל לבחון את מה שמעבר לו, ולכן נדמה לי שניאלץ להמשיך לתהות בעניין הזה עד שנמות. רק אז, תתבהר לנו האמת, או ש… ובכן, יאפיל הכול.)
מעבר לזה, לעניין השוואתנו לחיות אינני מסכים כלל ועיקר וזה כיוון שאנו נבדלים מהחיות, ולא בכך שברשותנו נשמה או שום דבר רוחני שכזה, אלא בגלל שאנו שונים מהחיות ברמה הביולוגית, בגלל שלנו ישנן יכולות קוגנטיות, כלומר, תודעה. ולכן מן הראוי שנתנהג בהתאם…