תענו לי! (עזרה בבקשה, אני בדיכאון טוטלי)

זה באמת מתסכל.
העובדה הקטנה הזאת, זאת שמשבשת לי את כל החיים, כל הילדות שלי מלאה כאלה.
העובדת שלא הכול בסדר.
ולעולם לא יהיה.
אפילו אם אפגוש את הארי,
אפילו אם אזכה בהמון כסף,
אפילו אם יהיו לי את החברות הכי טובות שיש,
כי שום דבר לא משתווה לזה.
לאהבה.
שום דבר לא משתווה לחיוך הראשון בבוקר,
לצחוק של ההפסקה הגדולה.
לדיבורים, לשטויות על הלוח הגדול של המורה.
למבט שהוא מגניב באמצע השיעור.

אז אם שום דבר לא משתווה, למה לא להפוך את זה לקל יותר, אתם שואלים?
אז הנה התשובה:
כי זה לא הולך להיות יותר קל אף פעם. בחיים.
זו הפסימית שבי (למי שקרא את הראשן העליתי להיום), זו שתמיד בטוחה ששום דבר לא בסדר לעולם, ולעולם לא יסתדר.
אז יש לי שאלה: למה?
(אני מכניסה קטע בתוך קטע, את הקטע הבא כתבתי בזמן בצפר, כשראיתי אותו מול העיניים שלי זה נתן לי השראה)

זה לא עובד.
זה לא מצליח.
למה הכול מתפקשש ברגע האחרון – דווקא לי?
למה חייב להיות איזה מישהו שנדחף באמצע, דווקא כשבאתי לעשות את הצעד הראשון?
למה דווקא כשבאתי לומר לו "אני אוהבת אותך"?
למה?
למה הכול כלכך מכוער ודפוק דווקא בחיים שלי?
למה אני כזאת טיפשה?

למה באמת?
אולי תעזרו לי לפתור את השאלה הבלתי פתירה הזאת?
אולי תהיו נחמדים ותתרמו לחיים של מישהו אחר?
למה לא?
אני משתגעת, הוא כל החיים שלי…
אני בוכה…
העולם שלי מסתובב…
אני מתעלפת.

בחלום אני חולמת עליו.
אני והוא יושבים על גבעת חול בחוף הים היפה ביותר בעולם.
אנחנו מחייכים אחד לשני ופורצים בצחוק עצור.
הוא מוציא מאחורי גבו זר פרחים יפהפה שקטף ועטף בעצמו, אני מריחה אותם, נוטלת אותם מדיו ומדביקה לו נשיקה חמה.
צמרמורות עוברת בגבי ומרעידות אותו קלות.
אני שומעת קול מעורפל, הוא מתבהר לאט לאט וכך מבטי איתו.
הילה עומדת מולי, היא מחזיקה אותי וקוראת בשמי, אני פוקחת עיניים ומסכלת בה.
היא היחידה שיודעת.
שאני יותר מ-מחבבת אותו.
שאני אוהבת אותו.
היא היחידה ששומרת את סודי הגדול מכולם.

אבל מתי זה יגמר?
מתי אני אזכה לומר לו שהוא יותר ממצוא חן בעיניי?
מתי הסבל הזה ייגמר?
מתי?
מתי אני אחזור לעצמי, לא משוגעת וחסרת מחשבה, אלא נורמלית, הדר האמתית…?
יש לי כלכך הרבה שאלות…
אז תענו לי!