תפסיקו להגיד לי מי אני.

אני לא מרגישה כמו נערה שהיא כמעט בת 16.
אני מרגישה כמו מישהי מבוגרת, זקנה, אולי אפילו נכון להגיד מתה.
אני לעולם לא הרגשתי ילדה.
הרבה אנשים אומרים שמעולם לא התבגרתי. מעטים האנשים שאומרים שאני בוגרת מאוד, וכמעט ואפס אנשים מחיי, אומרים שמועלם לא יצא לי להיות ילדה וליהנות.
נמאס לי כבר ממה שאנשים אומרים עליי.
אומרים לי שאני תמימה, ולא יודעים עד כמה זה שקר ( שקר כואב, הרשו לי לציין.)
אומרים לי שאני ילדה עם שמחה בעיניים, ולא יודעים עד כמה עיני מלאות מדמעות.
אומרים לי שאני צריכה לעבור עוד הרבה, ולא יודעים שאני מנסה לצאת מבוץ העבר.
אומרים לי שאני לא מבינה כלום מהחיים, ולא יודעים שאני מסתכלת לחיים בעיניים.
אומרים לי שאני ילדה שעפה על עצמה, ולא יודעים כמה קשה לי להיות לבד עם עצמי.
תפסיקו להגיד לי מה אני לא! תפסיקו לחשוב שאתם מבינים משהו מהחיים שלי!
אני לא מכריחה אתכם להישאר בחיים שלי, אבל בבקשה ממכם, אם הכוונה שלכם להכאיב לי ולגרום לי לעזור לכם במצפון, או בטוב לב, או איך שזה לא יקרא, בבקשה תפסיקו עם זה.
כי לנו, לי ומפלצות שלי, כבר נמאס לנו להילחם אחת בשנייה ובכם באותו הזמן.
תתנו לי בבקשה לנהל את המלחמות שלי עם עצמי.
אל תגידו לי מה שאני לא.
אל תחשבו שאתם מבינים אותי.
אל תחשבו שאני ילדה מאושרת מאחורי חיוך תפור.