״מיתרים קרועים של לב נבגד״

״מיתרים קרועים של לב נבגד״

מישהו מכיר באמת?, מילה אחת,
המסוגלת להכיל כל כך הרבה כאב, 
כה חזקה שיש בכוחה לחצות את הלב,
איתנה ורבת משמעות, כמעט כמו קללה,
פוגענית ומשפילה לא פחות מדחייה,
מילה אחת שיכולה להביא להרס כה גדול, פנימי וחיצוני המשפיע על הכל?.
׳בגידה׳.
המילה היחידה שמשנה את מה שהיה ואת זה שיהיה,
שבונה והורסת ללא רחמים,
גורמת להססנות, חשדות וחוסר ביטחון בסובבים.
היה היה אדם תמים שאהב לנגן בגיטרה.
האדם התמים נפל קורבן לאהבה.
חייו נראו כה וורודים לפתע, הוא חש בטוח ונאהב, הוא אהב לאהוב את האדם שהצהיר על אהבתו אליו בחיוך מלא ביטחון.
אולם חייו היו יפים, אך עד שפגש במונח בגידה.
האדם התמים איבד את תמימותו באותה השנייה, הצחוק והשמחה שרוממו את רוחו דממו והוא פגש את הבדידות.
מרוסק וכאוב הוא התהלך לו מבלי לדעת לאן, תוהה, משוטט, לכאן ולשם… כמו רוח רפאים, אבוד ומבולבל, חש ששיקרו לו, חש בזיוף, חש נבגד.
הוא התהלך לו בשתיקה, מנסה לסרב להאמין, בתוכו הוא הפנים את כל המילים.
הוא נע ונד כנווד ללא מטרה, מחפש אחר אחיזה ותקווה.
את חברתו לשמחה הוא פגש, הגיטרה היקרה.
בתקווה על מיתריה הוא פרט מנגינה עצובה, מלאת רגש עמוק אף יותר מאכזבה.
ליבו הנבגד, השבור נגדע במקומו, כפי שהאדם שאהב שהיווה חצי מגופו, מנשמתו, פרם את הקשר ביניהם וניתק את עצמו ממנו.
בעת שאצבעותיו נחות על המיתרים, נקרעו אלה במחאה ועל ידיו יצרו חתכים.
בזעם את הגיטרה הוא שבר לרסיסים, בדיוק כפי ליבו, הוא ביקש לאסוף את השברים.
האדם הזה, הינו מת מהלך.
מוות טרגי עדיף לו מחיים חצויים ללא נשמה.
חיים ללא מטרה ותקווה, כאשר האדם שנאחז בו נעלם, בגד, אבד, הוא אינו יותר מזיכרון בלתי נשכח.
האדם הזה, שנקשר, התחבר וננעל על ליבו, לא שונה ממפתח ומנעול, הוא נדחק פנימה אל תוך הלב התמים וכשעזב, הוא הותיר אותו קרוע מבפנים.
האדם שהלך אינו ישוב עוד, אולי בחלומות ורוחו תתעורר במחשבות.
הוא עשוי לחזור ולעזוב, להופיע ולהיעלם ללא הפסקה, כמו במשחק זיכרון, דמותו נחרצה בזיכרונך, שמו חרוט בליבך.
ובכל פעם שהוא הגיע, הבטת בו, באדם שאהבת שהפך לאויב, אתה מנסה לשנוא אותו מכל הלב כי הוא זה ששבה וחטף ממך פיסה מליבך, שהמית את נשמתך.
אתה מאשים אותו, על מה שהוא גרם לך להיות, מאשים אותו על מילים והבטחות נכזבות.
על תקוות מנופצות וחיים בודדים, על מיליוני השברים שלא נאספים.
ולראות אותו שוב ושוב, הולך, מחייך, חי.
לראות אותו כפי שזכרת בימים הטובים, תוהה אם הוא מתחרט והאם חלק מהמשפטים שאמר עדיין תקפים ונכונים.
לסלוח אתה לא מוכן, לא מסוגל, מסרב להרפות, מסרב להאמין.
מבט אחד ממנו, עם אותן העיניים שרק לאותה שנייה ננעצו בך שוב והכל עולה ומציף אותך, כמו גל עצום של רגשות, זיכרונות, תחושות ומחשבות שצונח מטה ללא שליטה, באי סדר, בכאוס שמאיים לפרק אותך שוב ושוב לחלקים עייפים.
את האדם הזה ממזמן קברת בליבך, מתאבל, מוחק, מדחיק, כאילו הוא נפטר מהעולם, מהעולם שלך ומהחיים שלך.
אז אתה תוהה ושואל ללא מענה, על מי באמת האשמה מוטלת?, האם פעלת לא נכון? או אמרת דברים שלא היו צריכים להיאמר?, האם האושר שחלקתם לא היה הדדי?, האם הכל היה מציאותי ושקרי?…
ואותה מילה, המילה החזקה הזאת, המסוגלת להניע סלעים והרים בעולמך, לשנות יבשות, ליצור את עולמך מחדש ולפוצץ את הישן כאילו היה זיכרון נושן.
שוב אותו המבט,
שוב אותן עיניים.
גופך קפוא, עיניך נמלאות דמעות מרוסנות, מאופקות, סובלות, להן לא תניח לפרוץ, אותן תאגור, תשמור הרחק מעיניו.
ובאותו רגע, שעון הזמן בחייך נעצר, רק לאותה השנייה, למבט המלא משמעות והגוף הקפוא.
השנייה הזו שמעלה הכל, מסעירה את ים הרגשות שבליבך ויוצרת גלים איתנים.
היא נעלמת במהרה, כפי שהופיעה.
ושעון הזמן חוזר למסלולו, מעודד אותך להמשיך ללכת, לחיות, להתקדם.
הקושי רב והסבל לא פחות,
תיק תוק, 
תיק תוק.
אל השעון אתה פונה בשאלה,
את הזמן, האם תוכל להריץ, כדי שאת התהליך אוכל להחמיץ?.
תיק תק,
תיק תק.
אתה מחליט להמשיך, להשאיר הכל מאחור.
על לסלוח אתה לא תחשוב.
צעד ועוד צעד,
להמשיך הלאה ברעד.
השעון את הזמן הוא לא יריץ,
את המכשול תעבור בהצלחה,
ליבך יכושל כחרב לחימה.
את האדם הזה נצרת בתיבה,
שמורה היא עמוק, בנבכי גופך.
הזיכרונות והמאורעות לא ישובו לצאת,
המיתרים הותקנו מחדש,
אינך עוד נווד, מת מהלך,
סופו של כל דבר טוב ומר מגיע,
סבלך הגיע לקצה האגם, 
והוא לא ישוב עוד להופיע.