Back for you- סיפור על וואן דיירקשן- פרק 1

"נוו קלואי עוד 10 דקות אנחנו יוצאים" אמא שלי צעקה מעבר לדלת. "רגע אני מסדרת פה כמה דברים אחרונים ובאה.." צעקתי לעברה. ארגנתי כמה דברים אחרונים ויצאתי ,לרגע שחכתי את השרשרת של סבתא, הדבר שהכי יקר לי בעולם, זרקתי אותה בכיס של הג'ינס ואמרתי שלום בפעם האחרונה לחדר בו גדלתי. אני יודעת שאני לפעמים נשמעת פתטית, אבל עברתי כל כך הרבה בחדר הזה.
הפלאפון שלי רטט על השולחן וישר שמתי לב ששכחתי גם אותו.
"תהני הכי שיש, למרות שאת לא מתה על זה שאת עוזבת וגם אני…תזכרי שאני תמיד פה בשבילך. מאת: אופירוש :)".
אני לפעמים מרגישה שאופיר היא הבן אדם היחיד שמבין אותי בעולם הזה, יהיה לי כל כך קשה
להיות רחוקה ממנה.

יצאתי מהחדר ובאותו זמן הקלדתי בפלאפון :"אוהבת אותך, תמסרי ד"ש לכולם :)".

הבטתי מסביב, כל הבית היה מלא ארגזים, אמא ואבא שלי נראו לחוצים, הם התרוצצו בבית וארגנו דברים אחרונים. רק האח העצלן שלי ישב על הספה, כשעברתי לידו הוא הזיז את העיניים שלו מהפלאפון,"את לוקחת את כל הבית בתיק שלך, אה?" הוא אמר בזלזול. אפילו לא היה לי כוח לענות לו, הוא לא שווה את זה. יכול להיות שבאמת לקחתי יותר מדי דברים, אבל לקחתי רק את הדברים שאני באמת צריכה.
לפני שהלכנו אמא ואבא אמרו לנו שהם מצאו מישהו שמוכן לקנות את הבית. זה היה קצת עצוב שהבית הזה לא יחזור להיות שלנו אף פעם.
החלטתי שאני לא יחשוב על זה כרגע, לקחתי את המזוודות שלי ויצאנו לכיוון השדה תעופה.

……….

נכנסנו למטוס, וישר תפסתי מקום ליד החלון. הוצאתי את האייפון מהתיק ועדכנתי סטטוס בפייסבוק:"להתראות ישראל, אני יתגעגע!" והוספתי תמונה מהמטוס. לרגע חשבתי אולי לרדת מהמטוס ולברוח, אבל זה היה כבר מאוחר. המטוס השמיע רעש והתחיל להמריא. הסתכלתי דרך החלון. לאט, לאט האנשים הפכו להיות יותר ויותר קטנים. וככה גם החששות שלי גברו וגברו.

"נא להדק חגורות, עוד כ-2 דקות אנחנו נוחתים על אדמת לונדון". התעוררתי מהשינה העמוקה ששקעתי בה במהלך רוב הטיסה. הסתכלתי מבעד לחלון ולאט לאט ראיתי את היבשה. שהתקרבנו הנוף היה פשוט מדהים. לונדון נראית מדהים מלמעלה ,עם הבניינים והכול והיא בכלל לא דומה לישראל. אני עדיין לא מאמינה שזהו, הגעתי לבית החדש שלי ופה אני יצטרך לחיות במשך שנה.

……..

"יאוו זה הבית החדש שלנו?" גל התלהב. הבית החדש באמת יפה, אבל אין על הבית האמיתי שלנו בישראל.
נכנסתי לבית ועליתי לכיוון החדרים, ובחרתי את החדר הגדול בקומה השנייה. לבסוף סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה.
עברו לי המון מחשבות בראש, מחר אני צריכה ללכת לבית ספר חדש, איך יקבלו אותי ואיך אני יסתדר. לא היה לי מצב רוח לפרוק את המזוודות. לקחתי את הפלאפון מהתיק והתקשרתי לאופיר שתעודד אותי קצת.
"נו איך בלונדון?" אופיר צעקה לפלאפון.
"לא משהו, רק עכשיו הגענו לבית החדש!" אמרתי בייאוש. ובאותו הזמן הסתובבתי בחדר החדש שלי. "איך את מרגישה ? איך הייתה הטיסה ?" אופיר שאלה בקול מהסס, אני חושבת שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר אצלי.
לקח לי זמן לענות לה, ובסוף אמרתי "לא משהו…". הדמעות התחילו לעלות לי בעיניים והתחלתי לבכות. "מה קרה ? את בוכה?" אופיר שאלה מודאגת.
"אני פשוט צריכה להתרגל לחיים החדשים שלי, ייקח לי זמן, אבל בסוף אני יתרגל". אני לא יודעת מאיפה הוצאתי את זה. אבל ניראה לי שזה נכון.
"את צודקת, אין לך כל כך ברירה. תנסי פשוט להינות…."
נרגעתי קצת אחרי הדברים של אופיר, היא תמיד יודעת איך לעזור.
"טוב, אני הולכת לעשות סיבוב בבית החדש. תמסרי ד"ש לכולם, אוהבת !".סגרתי את הפלאפון ורצתי למטה.