free

התרכזתי רק במוזיקה שבקעה מהאוזניות שלי . התרכזתי בקצב ובמילים שהרכיבו את השיר שהלהקה ניגנה עכשיו. הידיים כאבו לי . רציתי להפסיק אבל לא הפסקתי . התרכזתי רק בשיר . הידיים לא כואבות והזיעה לא נוטפת עכשיו ממצחי. המשכתי להטיח את אגרופיי על שק האיגרוף , מרגישה איך כל השרירים עובדים ביחד בהרמוניה מושלמת .
אהבתי להתאגרף . אהבתי לשחרר ככה את העצבים . כשאמרתי את זה לאנשים לכולם הייתה את אותה התגובה :" את ? עצבנית ? את הבן אדם הכיר רגוע שפגשתי איי פעם " .
כמובן שאני מתעצבנת , כמו כל אדם רגיל. אבל אני ידעתי איך להסתיר את זה . להראות כאילו לא קרה כלום , כאילו שום דבר לא קרה כשבעצם כל דבר גרוע שיכול היה לקרות קרה .
כשהתארגפתי לא הייתי צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר . יכולתי להקשיב לזמר שצרח שיר ברקע ולהוציא עצבים עד שכבר אין לי כוח לזוז. יכולתי לצרוח יחד עם המוזיקה עד שהריאות שלי יצאו החוצה בעודי שולחת אגרוף ועוד אגרוף ומוסיפה בעיטה .
אף אחד לא יגיד כלום . אני הרי לא אומרת שום דבר לאף אחד , לא מעליבה. אני מוציאה את העצבים שלי על חפץ שנועד לכך שאנשים שיציאו עליו עצבים . הכרתי אנשים שבנו על זה קריירה.
הפסקתי להרביץ לשק. עכשיו ישבתי על הרצפה , נשענת על הקיר ,המוזיקה עדיין מתנגנת באוזניי. הרגשות שלי כבר לא היו קבורים בפנים . הם יצאו החוצה בצורת זיעה ודמעות . אין לי כוח לזוז סנטימטר, כואב לי כל הגוף ואני מתנשמת ומתנשפת בכבדות אבל לא אכפת לי . אני רגועה יותר עכשיו. אני יודעת שאצליח להרדם בלילה ולקום מחר בבוקר לעוד יום שבו אצטרך לשמור את הרגשות בפנים כדי שאף אחד לא ידע . לא אכפת לי לעשות את זה . לא אכפת לי כי אני יודעת שבסופו של היום תמיד יחכה לי שק האיגרוף, מוכן לספוג את כל מה שאני מוכנה לשלוח לקראתו.