אלכימיה עתיקה

הבוקר הזריחה הייתה בצבעי שקיעה.

הדבר כשלעצמו לא נראה מוזר, אבל החלטתי לברר עם שירות הלקוחות, ואם צריך שישלחו טכנאי שיתקן.
לאחר המתנה לא ארוכה ענה לי הנציג, אלכימאי עתיק, ואמר: ׳ציפיתי לשיחתך׳.
התפלאתי, בעודי נוסע לעבר השגרה. מילא שליקום יש שירות לקוחות, אך כיצד ידע האלכימאי לחזות את שיחתי?
הבט בשמש, אמר הקול החכם. אם אכן שוקעת היא, תן לי לספר לך סיפור בטרם תחזור לתרדמתך.
אני מנהל פה את מחלקת החומרים המסוכנים, סיפר לי האלכימאי בקול איטי ומלא אחריות כשהוא מאפשר לי לעקוב ולהבין כל מילה, ואני כילד שלראשונה התבקש ע"י אימו ללכת למכולת, מגייס את כל חושיי להקשבה.

שמש הבוקר הייתה מקסם פשוט שעשיתי, למשוך את תשומת ליבך. ראה, יש לי פה אחריות רבה פה במחלקה לא לערבב חומרים ולהביא לסכנה.
החשבת פעם מדוע?
אני לא מבין, עניתי לו. אני בסך הכל נוסע בכבישי השגרה שלי מפה לשם, לפתע הרקע לא התאים אז צילצלתי אליך ואתה מדבר איתי על חומרים מסוכנים…
האט את מחשבתך ואסביר עד שתבין, ענה לי בחמלה.
החשבת פעם מדוע למשל האשלגן אינו נמצא בצורתו הטבעית בטבע, מדוע הוא מוגן בקליפה, מחובר לחומרים שונים ממנו? שאל.
נזכרתי בשיעורי המדע, דמות לא מזוהה ממלאת מים במיכל עם שנתות מדודות.
מים? חשבתי לעצמי או שלחשתי לילד שיושב לידי. מה מדעי ומעניין במים? שאלתי שאלה שלא זכתה להתייחסות.
בעוד הדמות חותכת גוש קטן אני נזכר בשברי המשפט שאמרה: אשלגן ומים… לא תמצאו לעולם בטבע… אל תנסו את זה בבית… כבה את האור בבקשה.
כשהאור בכיתה נכבה, כל תשומת לבי התפקסה מיד. אני זוכר אותי יושב בשורה הראשונה ועוצמת הטבע מתגלה מולי במופע בכורה: הדמות זורקת גוש קטן ופתאום החל ריקוד אורות פתלתל ומהפנט. זה התחיל יש מאין. קולות תסיסה שבעברו מתוך גוש קטן שנמס במים והשאיר אחריו חתימה קצרה באורות בלתי נשכחים – תכולים אדומים.
מצמצתי וזה נגמר. הגוש המוצק והחזק אינו יכל על עוצמת המים, ונעלם כלא היה: יש מאין, ואין מיש.
הקול החכם החזיר אותי לכאן ועכשיו: יש חומרים שאסור להם להתחבר אתה מבין?בדיוק כך. לכן האשלגן החכם והחזק מתכסה בחומרים אחרים, זרים ממים. הוא מבקש שיגנו ויכסו עליו, שכן גורל מסוכן יהיה ליקום הרבה יותר מהפיצוצון הקטן שם במבחנה.
תבין יקר, יש פה עוד מחלקה. הם אלו שעושים את הניסויים ואני רק צריך לוודא שאין סיכונים מיותרים.
הם לא תמיד יודעים איזה חומרים מותר להם לחבר, מה יצור תגובה נחוצה ומה לא יתחבר. אך יותר גרוע – מה עלול להתפוצץ? האניגמה היא גדולה, וכך גם האירוניה.
החומרים שמתחברים הכי טוב יגרמו לתגובה החזקה ביותר וצריך לשלב נכון, לכן במחלקה הזו יושבים האלכימאים העתיקים והחכמים ביותר. הם אלו שביכולתם לרקוח כמויות מדודות ולבחון את התגובות ובכך לדעת להפריד ולחבר, לקרב או להרחיק ואפילו להעלים חומרים מהיקום!
אני לא חכם כמותם, הוא המשיך ברוך. אבל לי יש תפקיד חשוב – לשמור את ידע הנוסחאות ולהפריד בין החומרים לעולמים. עידן ועידנים, גלגול אחר גלגול. המשימה הבלתי אפשרית להפריד בין החומרים המסוכנים היא המשימה שלי.
רוצה לשמוע קצת סודות מקצועיים? שמעתי אותו צוחק בשובבות. איזה יום מוזר, לא ידעתי בכלל שלאלכימאים יש חוש הומור.
בטח שארצה, יש לי נסיעה ארוכה עד לנקודה הבאה.
יש חוק אחד בתפקידי – רק הרחק אותם אחד מהשני. הוא חרז את החוק בקנאות מעצבנת, לבל ישכח. ואני שואל: חכם עתיק שחי אלפי שנים צריך חרוזים לחוק היחיד, ואותו הוא משנן כמה פעמים ביממה? כמה המשרה שלו חשובה.
כאילו ניחש הוא את שאלתי והמשיך: חוק אחד חשוב שאותו אני משנן וממלא יום אחרי יום. וכדי שלא אשכח את תפקידי החשוב והנחוץ לשמור עליכם ועל עולמכם החלטתי לשים אתכם בארצות רחוקות. לפני אלפי שנים זו הייתה השיטה העיקרית, אמנם היום כבר ידעתם להתגבר על זה.
לפעמים אני פשוט מגדיל את פער הגילאים ביניכם ואתם פשוט חולפים בלי משים.

אך יש חומרים שאיתם אינני משחק. אחד יהיה קבור בתחתית האוקיינוס והשני במכרות רחוקים כדי שלעולם לא יפגשו ויסכנו את היקום. כשחומרים אסורים נפגשים אז… נחלש קולו.
יקר, אינני חף מטעויות. לפעמים מגיח למעבדה קודמי בתפקיד, שזכה לכינוי האלכימאי הפירומן שמחבל בעבודתי, ועושה ניסויים משלו. מכור הוא למופע, לרגע הריקוד, הפיצוץ. חי בגעגוע תמידי לרגע המפגש, מחכה לראות את הצבעים באוויר. בריגוש עוצמתי ובטנטרום לחישות בלתי נשלט הוא מתגנב חרש למעבדה, האלכימאי הנלוז, הפירומן הסקרן. חושק שיניים במבט זומם, ממתין לרגע שלא אשים לב, בא לי מלמטה ויד מהירה גונבת קצת מהחומר האסור שהחבאתי במקום אחד. בצעד מהיר יד זריזה זורקת חלקיקים למחבוא המסתור של השני.
לפעמים לא קורה דבר. אבל לעיתים, ממשיך החכם העתיק בקצב איטי מונוטוני וכמעט מתנצל, שביבי החומרים הכי מסוכנים מתרכבים. חומרים שהחכמים החליטו שישמרו מכל משמר למען בטיחות היקום, ואז אם הריכוזים לא תואמים, בדיוק כמו האשלגן, יתפוצצו.

והריקוד… אווו איזה ריקוד זה. שבריר השניה בו האטומים מכינים את עצמם בטרם מפגש, החומרים עוד לא נוגעים אבל התזוזות האטומיות כבר באוויר קורות.
קולות התסיסה, ריח זיכרון והציפייה רבת העידנים בזמן בו החומרים ישבו כל אחד במסתור, אך בתוכם החלקיקים סופרים את הימים מצפים לרגע המיוחל.
שני חומרים אסורים, שגורלם הוא ריחוקם.
שני חומרים כל כך יפים. כל אחד בעצמו, נפגשים ברגע לא מתוכנן, וכל מה שנאגר פורץ בתשפוכת צבעים שאיש לא ראה עד עתה. תשוקתם מתפרצת בוורטקס צבעי האדום, נימים כחולים וסגולים בתור הילת האור שמהבהבת ביניהם בנשימות קצרות ועמוקות תוך מפגש לא מתוכנן. מרכז תודעתם כבר לא בגופם, שני חומרים שיופיים המשותף אף גדול מיופי כל אחד בנפרד.
זיעה ששוטפת את גופותיהם שהיו רחוקים עד הרגע הזה. זוג שפתיים מתקרבות ונחות אחת בשניה, מתנחמות ומקרבות את אברי הגוף האחרים. רגע שנמשך נצח עד שאחרון הגרגירים מתפזר לאוויר בגוון תשוקה דועך.
וכשהמחזה המרהיב קורה לרגע אחד קצר אני עומד מביט, משתהה ומתעצב: למה החכמים החליטו דווקא את אלו להרחיק?

אתה מבין יקר? שני חומרים מסוכנים שנטמנו בקצוות תבל מרוחקים ממתינים עידנים בכמיהה, בציפייה של כל מולקולה בגוף הממתינה לחוש את החומר ממנו הורחקה. בכל חלקיק בגופם מגנים מכסים ומטמינים את מסוכנותם אחד כלפי השניה, אך בשבריר של רגע חווים את געגוע התאווה ומסתחררים בעירבולי התשוקה. מתרכבים בשניות מדודות, רטט של חומר שהופך לגוף ושוב לחומר. תנועה בקצב אופייני ויחודי בשילוב מסוכן ומענג.
זה כמו להסתכל על זריחה שנצבעה בצבעי שקיעה…
ואז לחש כאחוז טרוף ושיגעון באומרו: אני, אני הוא הפירומן!

שאיפה עמוקה חדרה לראותי. ניערתי את ראשי וראיתי שאני עדיין מחזיק את ההגה וממשיך בנסיעתי. בזמן שהנוף המוכר לי כל כך חולף על פני אני מבין שאיני מדבר עם אף אחד.

כאשר הסתיימה לה השגרה של אותו היום, עליתי לגבעה הקבועה, לראות את השקיעה בין מבצר לים.
נזכרתי באלכימאי השובב, בעבודתו החשובה והמשעממת. איך הוא מוצא דרכים להשתעשע ולעקם את החוקים, להסתכל מהצד על חומרים מסוכנים עם הסטוריה עתיקה וכמיהה בסיסית, הנפגשים במחזה ייחודי רק להם.
צבעים וריחות, קולות וצלילים, וחתימת ריקוד אחת עם צבע סינגולרי אותו המתינו עידנים לשתף עם היקום.

צבעי השקיעה היו תקינים, נראה שהתקלה סודרה לעת עתה.