בבית הקברות

הלכתי עם המשפחה שלי לחו"ל. זה היה חלק מהמתנה שהם הבטיחו לי, ירדנו מהמטוס והזמנו מונית שתיקח אותנו למלון הרחוק. המונית הגיעה ושמנו את הדברים מאחור, ישבנו והתחלנו לנסוע.
אני הסתכלתי על הרחובות, והבתים הכול סקרן אותי. אחרי כמה דקות של הנסיעה בין בתים שונים הנהג פנה ימינה לכוון כביש שקט שנראה שכמעט מכונית לא עוברת. היה רמזור אדום, והנהג עצר את המונית.
פתאום ראיתי, בצד הכביש מכונית ארוכה בצבע שחור וגברים, לבושים בחליפות שחורות יפות, ובאדמה היה מונח ארון מתים בצבע חום שחור. הרגשתי רע, כי אני יהודי ולכול יהודי יש נשמה טהורה, אז לא טוב לראות את זה. הם דברו ביניהם והכניסו את ארון המתים לתוך המכונית. הם היו איטיים ועסוקים בלדבר גם שהמכונית הייתה מוכנה לנסיעה. הרמזור נהפך לכתום, וירוק והמונית התחילה לנסוע. הייתה לי הרגשה רעה כל הנסיעה וחשבתי על מה שראיתי. המונית עצרה ליד המלון, אבא שילם וירדנו. אמא ואבא לקחו את המזוודות שלהם ואני את שלי ונכנסנו למלון אל הקבלה.
אמא לחשה לי שאני יהיה בחדר לידם, כי זה ברור שילד בן 17 לא יהיה עם ההורים שלו באותו חדר.
לקחנו את המפתחות, נכנסנו למעלית לקומה למעלה. נכנסתי לחדר שלי ואמרתי לאמא שאני יגיע ללובי יותר מאוחר. הוצאתי מהמזוודה את הבגדים, והדברים ושמתי אותם במקום. אחרי שסיימתי הסתכלתי על היופי של החדר ופתאום שמעתי מהחלון, קול של משהו קשה נופל. הלכתי לחלון והסתכלתי, וראיתי את ארון המתים ואת אותם אנשים שראיתי בדרך לכאן.
"מה הם עושים כאן?" לחשתי לעצמי. לא הבנתי לאן הם מסתובבים עם ארון המתים המבהיל הזה.
הסתכלתי מסביב לראות מה יש באזור, שהם היו צריכים להגיע לכאן. ראיתי מרחוק כנסייה ובמרחק לא רב את בית הקברות שלהם.
הגוף שלי רעד מזעזוע, הרגשתי פחד בתוך הגוף שלי, והרגשה מאוד מגעילה שאי אפשר להסביר אותה. המשכתי להסתכל על הנוצרים האלה, רציתי לראות מה הם יעשו עכשיו. הם נסעו לכיוון הבית קברות וכשהם היו קרובים לשם, לא הצלחתי לראות כי זה היה רחוק מידי. הלכתי כמה פסיעות לאחור סגרתי את החלון וישבתי על המיטה מפוחד ורועד. אני לא יודע למה רעדתי, הייתה הרגשה מאוד לא מובנת שהופיע מתי שראיתי את המקרה.
רציתי לשכוח את זה, רציתי להרגיש את המתנה שהורי נתנו לי, הוצאתי את המחשב נייד החדש שלי, ורציתי לדבר עם הידיד הטוב שלי שהבטחתי לו לספר מה יקרה שאני יגיע לכאן. אבל.. המחשב לא נדלק. ראיתי שבצד של המסך יש שרטות, זה היה נראה כמו השריטות של חתול אבל זו הייתה צורת אצבעות של בנאדם. הייתי בהלם, אין לי אחים קטנים וגדולים אני בן יחיד. ואבא או אמא אף פעם לא נוגעים בדברים שלי. מה עבר על המחשב הזה אני לא יודע.
הנחתי אותו על השולחן שהיה בחדר ויצאתי ללובי, שם אמא ואבא אמרו שהם נמצאים. ירדתי במדרגות וכיוון הלובי, היה שם הרבה ילדים, משפחות גדולות, וכמה זוגות אוהבים. אבל ההורים שלי לא היו שם. נגשתי לאיזה איש מבוגר ושאלתי אותו אם הוא ראה את הורי והתשובה שלו הייתה שלילית.
עליתי לחדר שלהם דפקתי בדלת ולא ענו, פתחתי אותה והחדר היה ריק, רק המזוודות היו מונחות על המיטה.
נכנסתי ללחץ, לא ידעתי מה לעשות, הסתובבתי בכל המלון עם ידיים על הראש, רציתי לצרוח את שמם בשביל שישמעו אותי. הזמן עבר מהר והשעה הייתה 18:31. הייתי עייף ועצוב, נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לבכות. תוך כדי בכי אני שומע רעשים מהארון. עצרתי את עצמי מהבכי ניגבתי עם ידי את פני והסתכלתי על הארון, מחכה לשמוע שוב רעש קטן בתוכו. היה שקט, שום רעש לא נשמע גם במסדרון לא היה וגם מבחוץ. נשמתי עמוק, ואחרי הנשימה האור של החדר נכבה.
הייתי בחושך כמו פסל לא זזתי, רק את נשמותיי היו יכולים לשמוע. פחדתי לזוז שיקרה לי משהו, אבל לא יכולתי להישאר בחושך הזה ורצתי לכוון הדלת. לא ראיתי כלום, מששתי את הקירות לראות איפה הידית של הדלת, פתאום אני מרגיש שאני נוגע במשהו עגול, רטוב וגמיש.
פתאום האור של החדר חזר, ואחרי כמה שניות אני רואה שידי נוגעת בראש פתוח של בנאדם מת שנשען על דלת היציאה. צרחתי ונפלתי לאחור, היד הייתה מלאה דם. לא נשארתי בחדר הזזתי את הגופה קדימה ויצאתי מהחדר, הכול היה שקט כאילו אני היחיד באזור. רצתי אל החדר של הורי בתקווה שהם שם, אבל החדר היה כמו שראיתי קודם ריק והמזוודות מונחות על המיטה.
הייתי מבולבל, מפוחד, והלב דפק חזק וזה מרגיש שהוא עומד לצאת מגופי.
עם שתי ידיי אני פותח את המזוודות, ואני חושב לעצמי שאולי הם השאירו לי איזה סימן שהם נמצאים איפה שהו..
פתחתי את המזוודות, עיניי נפתחו חזק וכמעט נקרעו, הראשים של אמא ואבא היו מונחים בפנים, וחלק מגופם מונחים גם הם.
הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת, שהלב מפסיק לפעום והנשימה לא נכנסת בתוכי.
נפלתי על הרצפה וצרחתי מבכי שהגיע עד השמיים. פתאום צל בא מאחורי, הרמתי את ראשי ולא הרגשתי פחד, לא פחדתי למות, לא היה אכפת לי במה שיקרה.
הרגשתי ציפורניים מלטפות את גבי ונכנסות לתוך בשרי ויוצאות מהצד השני.
עיניי נעצמו לבד, ליבי הפסיק לפעום והיה שקט…
שקט של מוות…