בדרך לטיול עוצרים בזריקות אבנים
נסענו לאחד מהישובים באזור עפולה-חדרה.
במכונית היו הוריי ואני.
אבא שלי נהג ואני הייתי חגורה מאחור, מאזינה לשירים בטלפון.
זה היה במהלך האינתיפאדה השנייה.
לא אהבנו להסתגר בבית ולחשוב שכל אזור מסוכן עכשיו לאור המצב.
החלטנו לצאת לטייל ביער ריחן (נמצא לא רחוק מברטעה,אום אל פחם, ג'נין).
בזמנו לא היה וויז אז השתמשנו במין אטלס, עם אלפי מפות לכל מקום בארץ.
ההורים החליטו לנסוע בדרך הקצרה ביותר.
הנסיעה עברה חלק.
התבוננתי בחלון וראיתי שלט "כפר קרע-ברטעה".
לפתע , משום מקום, הגיחו חבורת נערים לכביש, עם סלעים בגודל של לבנים והתחילו לזרוק אותן על החלון של הרכב.
נכנסנו ללחץ. ההורים עצרו את הרכב.
"תתכופפי ותגני על הראש עם הידיים!" , אבא שלי קרא.
"תמשיך לנסוע, אבא! אל תעצור! אסור לעצור! הם יכנסו לרכב! תמשיך לנסוע, תן גז! ככה הם יפחדו כי יחשבו שתדרוס אותם!סע אבא סע!" צעקתי.
זה היה הרגע המפחיד ביותר בחיי.
אמא התקשרה למשטרה כדי לדווח על הארוע בתקווה שיבואו לעזור.
המוקדנית העבירה את השיחה לרבש"ץ של ישוב שקד.
אמא אמרה שהולכים להגיע לוחמים מהמוצב שקרוב אלינו ושבינתיים צריך לנסוע ולנסות כמה שיותר מהר לעזוב את הנקודה.
המשיכו לזרוק על הרכב אבנים במשך כל הזמן הזה.
הגיעו עוד ועוד נערים פלסטינים והם הגפו את המכונית.
התפללנו לנס. רק לא למות היום.
אמא שלי תמיד מחזיקה בגז פלפל בתיק.
כזאת היא. פרנואידית.
מאמינה שבכל רגע יכול לבוא שודד,אנס, רוצח ומה לא. "תמיד טוב שיהיה את זה בתיק".
בזמנו חשבתי שזה מגוחך למדי.
אז ירד לי האסימון.
"אמא! תביאי את התיק שלך! "
היא הביאה לי אותו ומיד שלפתי את הבקבוק.
"אני מקווה שזה לא ישפיע עליכם, אבל אני הולכת להשתמש בגז מדמיע. אני מקווה שזה יעכב את המיידים", אמרתי להוריי.
"בסדר לא נורא, אני מקווה שיהיה לי נתיב לנסוע בו במידה והתכנית הזאת תעזור".
הטלפון של אמא שלי מצלצל.
השיחה התקבלה מהרבש"ץ: "אנחנו בדרך אליכם עם כיתת הכוננות, אל תדאגו. 5 דקות שם!"
בינתיים, פתחתי את החלון, הרמתי את הנצרה של הבקבוק וכיוונתי לכל כיוון את הגז.
היו כמה שניסו לחטוף לי אותו מהיד, חלק ניסו להגיע לכפתור שפותח את הדלת.
אמא שלפה מתא הכפפות אולר (גם בו היא מחזיקה לשעת חירום) והחלה לבצע חתכים ביד שנכנסה.
אותו אדם שלף את היד החוצה , סיימתי להתיז את הגז וסגרתי מהר את החלון.
הפלסטינים התחילו לבכות מהגז, הידיים שלהם היו על פניהם וידעתי שזאת ההזדמנות לברוח.
אבא שלי הגביר מהירות ככל האפשר כדי לברוח משם.
כעבור מספר שניות ראינו את הרכב הצבאי. אמא שלי מיד התקשרה אל הרבש"ץ, אבא אותת לו עם הוינקר שיבינו שאנחנו הקפצנו אותם.
עצרנו.
החיילים יצאו מרכבם וניגשו אלינו.
סיפרנו להם את רצף שרשרת הארועים שקרו , מכך הסיקו שיש להם זמן קצר לתפוס את הפלסטינים .
החלטנו לוותר על הטיול.
פתחנו את הספר כדי לנווט לדרך חזרה, שהפעם לא משנה לנו מהאורך שלה, רק שלא תעבור דרך כפרים ערביים.
בסופו של יום חשבתי לעצמי,
איזה מזל שזה רק חלום?
תגובות (2)
וואו
תודה רבה!