בית הקברות לסיפורים האבודים – רגע של ארס פואטיקה

נוצ׳ 10/04/2016 731 צפיות 2 תגובות

אני כותבת.
כותבת, ולא יודעת על מה. המילים יוצאות, נשפכות מהראש שלי לתוך הדף במהירות, כמעט לפני שהן נהגות במוחי. לפעמים נראה שמישהו אחר כותב אותן. אני כותבת מילה, ולא יודעת איזו מילה תבוא בעקבותיה.
האם המוח מנחה את היד, או שמא ההפך הוא הנכון? היד היא היוצרת, המנהיגה. כותבת מילה אחר מילה, וכל משפט יורש את קודמו. כמו ילד שלומד ללכת, להניח רגל יציבה על הקרקע, ובעקבותיה רגל נוספת, וחוזר חלילה.
אבל כמו תינוק, אני נופלת. קמה, צולחת צעד אחד נוסף ושוב מוצאת עצמי על הרצפה. וכמו תינוק, שמעולם לא ידע כישלון, לא ידע פחד, אני מתחילה שוב בבטחון שאינו יודע גבולות. נותנת ליד לנוע בחופשיות, נותנת למוח לעקוב אחרי פרי יצירתה. ובאותה פתאומיות בה התינוק נופל, כך פוסק שצף החשיבה. היד נתקלת במחסום – או, היה זה המוח אחרי הכל? – והמילים ממאנות לבוא. הסיפור, בדומה לרבים מקודמיו, נותר יתום. ללא עבר, ללא עתיד. ננטש על ידי אמו ואביו, היד והמוח. נזרק לרחוב, נגנז ונטמן עמוק במגירה, בבית הקברות לסיפורים האבודים, רחוק מעיני העולם.
ושנים לאחר מכן אני חוזרת לבית היתומים, פותחת את המגירה האבודה ומאמצת מחדש את הילדים שנשכחו זה מכבר. אבל המילים כבר אינן תחת שליטתי, היד מסרבת להישמע לפקודתי. הקשר בינה לבין הסיפורים הישנים, שלא ראו אור יום מרגע היוולדם, ניתק כלא היה.
ולפתע נראה שהם כבר למדו ללכת בכוחות עצמם, ללא יד מנחה, תומכת. הם גדלים, משגשגים ופורחים בזכות עצמם. הם עזבו את הקן בעל כורחם ויצרו חיים חדשים, משל עצמם. ללא יד, ללא מוח, הם כבר לא תלויים בדבר. בעודי מתבוננת בהם, אני נוכחת לדעת שהם הפכו ליד ולמוח בעצמם.
וברגע הזה אני מבינה שהסיפורים הטובים באמת הם אלה שיוצרים את עצמם. אלה שממשיכים לרדוף את היוצר גם אחרי שכבר ויתר. אלה שלוקחים את גורלם לידיים שלהם, ולעולם לא מפסיקים לרצות לחיות ולהתפתח.
ואלה, אני מחליטה, אלה הם הסיפורים שאני רוצה ליצור.
אז אני כותבת. כותבת, ולא יודעת על מה.


תגובות (2)

ואוו, אני חייבת להגיד, כבר מההתחלה זה סקרן אותי והתאהבתי בזה. הזרימה של המילים בקטע, היכולת שלהן להיות כל כך אמיתיות לגבי תהליך הכתיבה- זה פשוט מקסים.
נהנתי מאוד לקרוא. אשרייך =]

11/04/2016 14:35

    ממש תודה, תגובות כאלה באמת פשוט עושות לי את היום (:

    12/04/2016 09:02
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך