בקבוק יין ומשאלה אחת. #פרק2

♥הוא הסתכל על התקרה, ידיו עדיין מצדדי ראשי והוא נושם. נשימות איטיות ועמוקות. אני לא נושמת, אני לחוצה, אני נושמת נשימות קצרות ומהירות, מנסה להכניס אוויר לריאותיי. גוש הדמעות הולך וקטן אך הוא עדיין שם, אני עדיין צריכה לבכות, לשפוך את הכאב שלי, כל מה שאני עוברת. הוריי בקנדה, אין לי אחים, רז הוא האדם היחידי שיש לי בעולם הזה.-לחתוך- זה מה שעובר לי בראש, אני מחכה שהוא ילך ושאני אוכל לחתוך… להוציא את הכאב שיש בי. לאחר כמה דקות הוא שומט את ידיו מהדלת, והולך בכישלון אחורה… אני נדחקת לדלת ונופלת על הרצפה, החזה שלי בוער, ההרגשה הזו, של הפחד והאדרנלין ביחד זה שילוב מסוכן. ריאותיי מנסות להכניס אוויר ומצליחות…-טס תנשמי לאט, אחת, שניים…שלוש…ארבע…חמש…שש…- לאט לאט אני מתחילה לקום בעזרת ידיי מהרצפה, אני תופסת בידית הדלת וקמה, רגליי חשופות וקרות אני משפשפת אותן כדי להתחמם אני מזיזה את ראשי ומסתכלת על מד הטמפרטורה בכניסה,-6 מעלות- "קר כל כך…" לחשתי לעצמי. התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי, "נכון…ואת עוד עם פיג'מה כזו קצרה…בואי לפה…" לפתע רז אמר בקול חרישי. הסתובבתי לאט, לראות את הבעת פניו, הבעת פניו הייתה לא ברורה,-נו ברור, הוא מסטול- הוא סימן לי אם ידו להתקרב ולשבת לידו. רועדת מקור הלכתי לכיוונו בצעדים כושלים מחכה למגע שלו, לחום גופו. אני כל כך משתוקקת אליו, אני רוצה להיות איתו שם. להילחם גם למען המולדת שלנו… הגעתי אליו. התכופפתי כדי להגיע לידיו והוא חיכה לי עם ידיים חמות פרושות לעברי…נשכבתי לצד הכתף שלו והוא הסתובב לעברי וחיבק אותי. חום גופו מילא אותי, נתן לי הרגשה טובה, הנשימה שלי הסתדרה והחזה שלי הפסיק לבעור. נשמתי נשימות עמוקות, מנסה לזכור כל פרט ופרט ברגעים האלו, לנצור ולחרוט אותם לתמיד במוח שלי. חייכתי לכיוונו והוא החזיר לי חיוך. "אני אוהבת אותך…" אמרתי לו בלחש, מחבקת אותו חזק, לא ילך ממני, שלא ילך להגן על המולדת…אני רוצה לעבור איתו למקום אחר, למדבר, לירח, כל מקום שלא ימצאו אותנו בו… חיכיתי לתשובה שלו והיא לא הגיעה…הוא לא אמר כלום. רק דמעות ירדו לו מהעיניים…
♥
אני מתעוררת בבהלה, מזיעה וחמה. אני מתיישבת על המיטה, החזה שלי בוער, אני לא נושמת. רז מתעורר אחרי כמה שניות וצועק משהו אבל אני לא שומעת אותו, אני רוצה לשמוע אך אני לא מצליחה. אני מניחה את ידיי על חזי ומנסה לנשום-טס! תנשמי כבר! תנשמי!- גרוני נסתם, החזה שלי בוער מכאב ולחץ, ידיי לוחצות על חזי ומנסות לעזור לריאות לנשום. אני מתחילה להישכב לאט לאט ולהתגלגל מחוץ למיטה, רז קם מהמיטה ונותן לי את המשאף שלי, הוא מנער אותו ונותן לי אותו, אני מכניסה את המשאף לפי ושואפת, מנערת אותו עוד פעם ושואפת, מנערת ושואפת. אני שומעת במעומעם את רז צועק לי לנשום לאט, נשימות עמוקות, הוא מרים את ראשי ומחזיק אותו בידיו, הוא מלטף לי את השיער ומחבק אותי, מחזק אותי ואומר שהכל יהיה בסדר… החזה שלי נרגע, אני מצליחה לנשום, אני נרגעת. אני לא יכולה להוציא מהפה שלי, אבל רז מוציא מילים, מילים שאני לא שומעת אבל שפתיים אני יכולה לקרוא…הוא מפסיק ללטף את ראשי ומסתכל לי בעיניים. השמיעה שלי חזרה ואני מתחילה לבכות, גוש הדמעות שהיה לי בגרון יוצא עכשיו, אני מתפרקת עליו, מוציאה את כל מה שיש לי להגיד לו, מה שאני רוצה לעשות. כל מה שיושב לי על הלב…הוא רק מקשיב ומהנהן בחיוב. לאחר הרבה זמן, כשאני מסיימת לבכות, הוא רק מסמן עם ידיו על עצמו, יוצר לב עם כפות ידיו, ומצביע לבסוף עליי. הוא אומר לי "אני…אוהב…אותך…" ונותן לי נשיקה קצרה.
♥
"בוקר טוב…" אני שומעת קול מעומעם. קרניי השמש מציצות מהחלון לחדר ורוח קרירה נכנסת מהחלון, אני מתמתחת ופוקחת את העיניים שלי "בוקר אור…" אני מחזירה לרז בחיוך רחב. אך לאט לאט החיוך הזה ירד…נזכרתי בזה שהיום הוא צריך לעזוב… "לא נכון…!" אמרתי בלחש והשמעתי נשיפה ארוכה וכיסיתי את עצמי בשמיכה עד הראש וניסיתי לחזור לישון. "לא,לא,לא,לא! את לא הולכת לישון עכשיו! את צריכה לנצל כל רגע שאני פה לא?" הוא אמר בקול עליז ומשך מהר את השמיכה מהמיטה, גלגלתי את עיניי וצחקתי.-הלוואי שהוא לא היה צריך לעזוב…- "בואי לפה…" הוא אמר לי ומשך אותי אליו. חיבקתי אותו ורציתי שהוא יישאר פה, ולא ילך לשם…♥