אל תשכח שאני אמיתית...
אני אשמח לחוות דעת ... כי כרגע לא יכולים לתת לי(:

בקבוק יין ומשאלה אחת.

אני אשמח לחוות דעת ... כי כרגע לא יכולים לתת לי(:

"טס…אני עוזב…" כיסיתי את עצמי בשמיכה עד למותן, לא מקשיבה לו. אני לא יכולה להקשיב לו, הוא לא יכול לעזוב, אני זוכרת את עצמי הזמן שהוא נלחם שם. אני מרפרפת עם אצבעותיי הקרות והדקיקות מעל הצלקות שנשארו לי, בידיים וברגליים. צמרמורת עוברת בי ואני מחכה שהוא יצא מהחדר שלי. אני כל כך רוצה שהוא יצא כבר. שהוא יצא ואני אוכל לפתוח את הצלקות שלי עוד פעם, לשכוח עוד קצת, לשחרר עוד קצת, להפיג את הכאב עוד קצת. פשוט לשחרר. אבל הוא לא יוצא, הוא רק מתקרב יותר ויותר, צעדים קטנים וחרישיים. זה לא מפחיד. זה מצמרר. הרמתי את השמיכה שלי עד לראש, הצעדים נשמעו קרובים יותר, עד שהם הגיעו למיטה שלנו. הנשימות שלו נהיו חזקות יותר ומהירות יותר, הוא לחוץ. הוא מפחד לאבד אותי גם, הוא לא מפחד מהמוות. הוא מפחד לאבד אותי, שאני אאבד את עצמי, את העקרונות שלי, את מי שאני באמת. -טס תנשמי. פנימה והחוצה, תנשמי טס! תנשמי!- הרגשתי את חום גופו ופניו לידי, הוא נשק לי במצח ונשאר ליידי, הרגשתי את חום בגופו ורציתי רק לחבק אותו, להישאר איתו. עצרתי את נשמתי, לא רציתי לזוז. רציתי להישאר ככה, תמיד. "טס…תזכרי תמיד שאני אוהב אותך…גם אם אני לא פה…" הוא לחש לי. צמרמורות עברה בי עוד פעם. -פנימה והחוצה. נשימות עמוקות ואיטיות. תנשמי כבר טס! תנשמי!- הוא התרחק ממני והתחיל להיות לי קר, חום גופו התרחק ממני. התרגלתי לילות שלמים להיות מחובקת איתו, להרגיש אותו. והינה עכשיו הוא עוזב. אולי לתמיד. אולי רק עד לסוף המלחמה. הוא התרחק וצעדיו נשמעו רחוקים יותר ויותר ובבת אחת פרצתי בבכי. מחשבות רבות רצו בראשי… ללכת גם? אולי אני אהיה רופאה קרבית? אני יכולה לעזור במשהו לא? אם אני לא אלך… זה כאילו שאני אבגוד בעצמי, בעקרונות שלי ואז מה? הוא ילך, אני אבגוד בעצמי, אני אפגע בעצמי… אני חייבת ללכת איתו.
♫-♫
רפרפתי בפעם השנייה מעל הצלקות שלי, סופרת אותן אחת, אחת. מתפללת שהוא לא ילך. אני מורידה את השמיכה מעליי, יש לי מכנס פיג'מה קצר וגופייה. אני מתבוננת על הרגליים והידיים המצולקות שלי וקמה מהמיטה שלנו לכיוון המראה בחדר ואני מתבוננת על עצמי -מה הפכתי להיות?- לאחר כמה דקות של התבוננות במראה אני יוצאת מהחדר לכיוון הבר שבסלון ואני מיישבת לידו בבר "עדיין לא הלכת?" שאלתי באדישות, הוא ענה לי בנדנודי ראש לשלילה. "אני מחכה לך…" הוא הוסיף ואמר. הוא לקח בקבוק אלכוהול משנת 1954 שהיה לידו ופתח אותו, הוא קם מהמקום שלו ולקח כוס ומזג לתוכה את המשקה. "רוצה?" הוא שאל אותי ובחן אותי, את הצלקות שלי, מה שהוא גרם לי לעשות. הנהנתי בשלילה, הוא שתה את כל המשקה שהיה בכוס, מזג לתוך הכוס עוד מהמשקה ושתה אותו עוד פעם. מזג לתוך הכוס את המשקה ושתה את זה עוד פעם. הסתכלתי עליו שותה חצי בקבוק בלי להגיד כלום, חשבתי שהוא יפסיק כשהוא יראה שהוא שתה כבר יותר מדיי, אך הוא לא הפסיק. הוא מזג את המשקה עוד פעם ושתה את כולו עוד פעם. גלגלתי את עיניי ולקחתי ממנו את הבקבוק, הוא צריך לצאת לשדה הקרב וזה מה שהוא עושה ?! "מה את עושה?" הוא שאל אותי בלחש. קמתי מהכיסא והלכתי אחורה כשפניי מופנות לכיוונו, מחכו לראות מה הוא עושה. הגעתי לדלת-שיט- הסתובבתי ניסיתי לפתוח אותה אך לא הצלחתי, הסתובבתי בחזרה לכיוונו ופניו היו צמודות לפניי. עברה בי צמרמורת ונשמתי לאט. כמעט ולא נשמתי. הוא הסתכל לי בעיניים, "לך ממני…" אמרתי בלחש, בפחד, אבל הוא לא הלך. גוש של דמעות התחיל להיווצר לי בגרון מחכה לצאת החוצה בסערה. הסתכלתי לתוך עיניו הירוקות, ושוב צמרמורת עברה בי, ידיו היו מצדדי ראשי, חוסמים לי את היציאה. "תסתכלי על עצמך…כל הצלקות האלה…" הוא אמר בלחש ועבר ברפרוף על הצלקות בידיים וברגליים שלי, "כל אלה הם בגללי. כל צלקת שיש לך על הגוף…כל צלקת כזו, זה כוס אחת. כמה כוסות שתיתי? עשרים…?" הנהנתי בתשובה חיובית, גוש הדמעות בגרון רק הלך וגדל. חנק אותי מבפנים. "נראה לי שיש לך יותר צלקות מזה…נכון?" דמעות החלו לצאת מעיניי, דמעה אחרי דמעה. "אתה צריך לצאת להילחם ! לא לשתות אלכוהול…!" צעקתי עם דמעות בעיניים, "אתה יודע כמה צלקות אתה עוד תגרום לי את תמות שם?! אתה יודע?!" צעקתי עליו, זה מגיע לו.


תגובות (3)

ווואאאווו זה פשוט מושלם!
אהבתי ברמות, הכתיבה שלך כלכך סוחפת…
את חייבת להמשיך לכתוב..
אני ממש ממש אשמח אם תוכלי לקרא את הסיפור שהתחלתי..
אוהבת ~מיה~

04/04/2016 20:03

את כותבת ממש מדהים וטוב

04/04/2016 22:49
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך