בתוך החדר

הנחתי את אצבעותיי הקפואות על הדלת הקרה, דוחפת בכל כוחי. אבל היא לא נפתחת. בטוח שזה מגיע לי, אחרי מה שעשיתי..
החדר ריק. אין בו חלונות, אין בו עוד דלתות שאפשר לנסות לפתוח. יש רק כיסא אחד בודד במרכזו. אבל אני מבטיחה לעצמי שלעולם לא אשב עליו. לא אניח לי לשבת רגל על רגל כשהעולם שורר תוהו ובוהו בחוץ.
אני מגששת בפינות החדר בניסיון למצוא חפצים נוספים. שום דבר. החדר חדש, אבל מעט אבק הצטבר על הכיסא.
הכיסא! אני ניגשת אליו ומרימה אותו בידיי. הוא כבד מאוד, ואני לא מספיקה לצעוד יותר משני צעדים לפני שאני שומטת אותו בחזרה על הקרקע.
נשמע קול קרקוש חזק, ומשהו נופל מתוך הכיסא. אני מרימה אותו, ומתברר שזה סכין. אני מחייכת חיוך רחב.
אני ניגשת אל הדלת ומתחילה לשרוט אותה, להכות אותה, להרביץ, לבעוט, לקפוץ, לפתוח בכוח, לפתוח עם הסכין, ובסופו של דבר צונחת, עייפה, על הקיר שליד הדלת.
הדמעות מגיעות זמן קצר לאחר מכן, ואני לא עוצרת אותן. אני לוקחת את הסכין ומתחילה לחתוך חתכים קטנים באזור מפרק היד שלי. זה תחושה טובה, כאילו היא מחליפה את הכאב האמיתי. הדם זולג על הרצפה ומותיר שם כתמים, שאין יכולת לנקות. גם את הדמעות אני לא מצליחה לנקות. כי מה שכואב נשאר.
אני לא יודעת כמה זמן אני בחדר הזה, אולי שעה, שעתיים, שנה, כל החיים. אבל בסופו של דבר אני מתיישבת על הכיסא הקטן. אני עוצמת את עיניי ומסתירה את פניי ביידיי, חוששת מהבאות.
אני שומעת רעש של נפילה, ופוקחת לרגע את העיניים. קירות החדר מתחילות ליפול, והרצפה פתאום מכוסה בחול שהגיע מבחוץ. יש אור שמש חזק, ואני שומעת אנשים מתחילים לצעוק.. הם לרגע מחפשים אותי, הולכים לכיוון שלי עם לפידים וחניתות וסכינים.
אני לא ממש זוכרת מה קרה אחר כך. אני די בטוחה שהן היכו, שרטו ושרפו אותי עד שמתתי. ואולי אני לא לגמרי בעולם הבא. לא, המקום הזה נראה בהחלט מוכר.
אני מביטה על הסביבה שלידי. קירות מוכרים, דלת אחת, וכיסא שנמצא במרכז החדר.. לוקח לי זמן עד שאני קולטת.
אני מתחילה לצרוח. צרחה אין סופית. אין סופית כמו הסיכוי שאני אצא מהמקום הזה אי-פעם.