גם אני אחת מהם.

אני יורדת במדרגות, האוזניות באוזניים שלי על עוצמה חלשה. חברות שלי שונאות כשאני הולכת ככה לידן, הן אומרות שזה נותן תחושה כאילו אני לא מקשיבה למילה ממה שהן אומרות. אבל איך אפשר בכלל לשמוע עם כל הצעקות כאן?
אני מחזיקה ביד אחת בידה של חברתי, וביד השנייה במעקה המחליד של המדרגות. הקירות צבועים בירוק בהיר, לא משהו מושקע במיוחד. התקרה מעליהם מכוסה כתמים קטנים של ירוק, אף שהם בקושי מורגשים. אין לנו ״חצר משחקים״ כאן. אפילו מקום לשבת ולהירגע. טוב, יש כמה כיסאות לבנים מעוגלים ליד כיתות י״ב, אבל תמיד הפקאצות תופסות אותן להשתזף, וגם ככה אני מפחדת להתקרב לשם.
השיר הרועש מתחלף לשיר מרגיע, ואני לוחצת על הכפתור באוזניות שמפסיק את המוסיקה. ״יש למישהי מכן כסף בכלל?״ שאלתי.
״לא,״ אמרה רון. ״באתי רק לראות את האח החתיך של ענבל!״
ענבל תקעה לה מרפק בצלעות. ״תשתקי כבר!״
״הוא לא דומה לך בכלל,״ צחקתי. התקרבנו בשקט, עומדות מאחורי עמוד. הקפטריה הייתה מפוצצת אנשים, כרגיל. ריחות של שניצלים, צ׳יפס וטוסטים השתלבו ויצרו משהו אלוהי כמעט, שהיה יכול להיות ריח טוב ללא השמן המרובה ששמים בכל אחד מהמאכלים שמה. שמן מאתמול.
״הנה הוא!״ לחשה רוני. הבטתי בו רגע. לא משהו מיוחד. מבטי נדד הצידה, למעקה המבריק שברור שדאגו לצחצח. הוא יותר חדש. אבל זה לא משנה.
עורב עמד שם והסתכל עליי. נעצתי מבט בעיני החרוזים השחורים שלו. הוא זז קצת על המעקה, וטופריו הקטנים נחו על העמוד.
הצלצול המוזר של בית הספר, שמתחלף פעם ביום בערך (היום היה רמיקס כלשהו של מוסיקה קלאסית), נשמע באוזניי.
״צריך ללכת,״ אמרה ענבל.
החזקתי שוב בידה, והלכנו יחד לכיתת אנגלית, שנמצאת בקומה הראשונה, במרחק שתי קומות מכיתות ח. הבטתי אחורה. העורב הביט בי. הוא הסב את מבטו ועף משם במשק כנפיים.

למורה שלי לגיאוגרפיה יש את היכולת לדבר מהר והרבה, בצורה שמושכת את הכיתה. כאילו ידעה מראש מה להגיד. אבל היום זה היה שונה. הכיתה הייתה מנומנמת קלות, וקולה עבר דרך האוזן האחת ויצא מהשנייה. לפי קטעי הדיבור שהצלחתי להבין, היא שוב מספרת לנו על סלעים. יופי.
הבטתי החוצה מהחלון. השמים היו בהירים, השמש זרחה, ואני מניחה שהציפורים צייצו אבל בקושי שמעתי אותם בגלל הקול של המורה, המזגן הגרוע והחלונות שנפתחים לכדי סנטימטר וחצי באשמת מסמר שתקוע שם. הרכזת שלנו דרשה זאת ברגע שעברנו לכאן. היא מפחדת שנתאבד או נקפוץ או נזרוק אנשים מהחלון או משהו. זה היה מעודד אותי לולא הייתי מסתכלת לעבר הבניין של כיתות י- י״ב, שם המסדרונות פתוחים חופשי. כמה נחמד שנותנים בנו אמון, במיוחד לאור העובדה שהילדים בשכבה שלי פוחדים פחד מוות מהגדולים. כולם, בעצם.
ראיתי עורב מתעופף אל חוט החשמל השחור שנתלה מחוץ לחלון. דמיינתי איך אני יכולה לקחת מקל, לכרוך את ידיי סביבו ולעשות אומגה אל הבניין שממול. המחשבה הצחיקה אותי, ולפתע העורב הסתכל עליי.
הוא היה קטן יותר מזה שהיה בקפטריה, אבל כנפיו היו רחבות ובהירות יותר. הוא מצמץ וניקה את כנפיו. המשכתי להסתכל עליו בעניין. לפתע הוא פירפר קלות, וצנח למטה.
החנקתי צעקה. נגעתי בכתפה של חברתי. ״שקד. שקד.״
״מה?״ היא הסתובבה אליי. המחברת שלה, שלפני כמה רגעים ראשה הסתיר, הייתה מצוירת בכתובת כלשהי. היא החזיקה עט אדום כדם, וידיה היו מוכתמות. קראתי את הכתוב על המחברת.
"You"ll gonna be one of them". ולמטה, שם של זמר מסוים. ״ל-לא חשוב,״ מלמלתי, והסבתי את ראשי בחזרה לחלון. שום עורב לא היה שם. יכולתי להרגיש במבטה החודר של שקד ננעץ בי מאחורה.

מאז העורב שצנח אל מותו מול עיניי, לא הפסקתי לראות עורבים. יושבים על ענפי העצים שמול חלון חדרי, קוראים אחד לשני קריאות גבוה על עצי האורן בבית הספר, משוטטים ליד חנויות מזוו בחיפוש אחר שאריות.
זה היה ביום שבת. אבא שלי נסע לעניין חשוב בעבודה, אח שלי ישן אצל חבר, ואימא שלי הייתה צריכה לטפל באחי התינוק, תוסיפו על זה את התינוק שהתסובב בבטנה כבר שישה חודשים. ״תוכלי לנסוע לסופר להביא חלב, בבקשה?״ היא קראה לי כשקמה להכין לעצמה קפה (כרגיל), וגילתה שאין חלב במקרר.
רטנתי, לקחתי ממנה עשרה שקלים, עליתי על האופניים ונסעתי. לא לסופר שהיה קרוב לבית שלנו, לסופר שנמצא רחוק באמצע שומקום ופתוח כל השבוע 24/7. הם ממש זולים אבל הם די רחוקים, אז המשפחה שלי מעדיפה ללכת לזה שליד הבית. אבל היום יום שבת. וזה יוצא מן הכלל.
תוך רבע שעה הייתי שם. נסעתי ממש מהר כי רציתי כבר להגיע הביתה ולחזור למה שאני עושה בדרך כלל. לשחק באייפד או להכין לעצמי טוסט עם גבינה ורוטב עגבניות כמו שאני אוהבת.
נכנסתי לחנות והלכתי לעמדת החלביים. זכרתי שאימא אמרה לי להביא חלב קטן, עד שאבא יילך לקניות. לקחתי חלב 1.5 ליטר. עברתי דרך מחלקת העופות בדרכי לקופה. זה נראה מוזר ללכת עם חלב ליד מחלקת בשר, אבל כל שאר האזורים היו מפוצצים ולא רציתי להתעכב.
כשעמדתי בתור לקופה, ראיתי מתחת לרגליי נוצה. של ציפור כלשהי. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזוהי נוצה של עורב. הרמתי אותה. היא לא ממש נראתה כזו. היא הייתה קטנה ובהירה, ו–
כמו של העורב ההוא.
הפלתי את הנוצה לרצפה, הטחתי את החלב בקופה והבטתי בחוסר-סבלנות בקופאית שנראתה בת 16 בערך, עם שכבות אודם עבות ומסטיק בפה. היא בקושי הספיקה להחזיר לי את העודף כשברחתי משם בשיא המהירות.
עליתי על האופניים שלי ונסעתי. נסעתי דרך השום-מקום הזה שנדמה אינסופי, וכשבאתי להיכנס ליער שמוביל לעיר מגוריי בסופו של דבר, נתקלתי בבעיה.
עורבים.
בקבוצות.
בכל מקום.
מקיפים אותי.
חלק מהעורבים בקבוצת הגדולות יותר התעופפו סביבי ועמדו מאחוריי. אני לכודה. אין לי סיכוי לברוח.
החלטתי שהדרך הטובה ביותר לברוח מהם היא לעשות זאת בשקט כדי לא להבהיל אותם. התקדמתי, החלב הקר בידיי, ומבטם ליווה אותי. כשכמעט הגעתי לסוף הם התקדמו אליי עוד יותר ועמדו קרוב אליי כל-כך שיכולתי להרגיש את הלחץ באוויר. הרגשת הקלאוסטרופוביה דחפה אותי מעבר לקצה ההיגיון. התחלתי לדווש בטירוף, עורבים צורחים ובורחים מדרכי. המשכתי לנסוע בשיא המהירות, וכמאה וחמישים העורבים שהקיפו אותי, כולם התחילו לעוף אחריי. כמה מהן היו מהירים והשיגו אותי. הם ניקרו אותי בבטני ונפלתי. האופניים סטו מהדרך והתרסקו על עץ, החלב עף מידיי והתפוצץ. העורבים ניקרו בי, בכל מקום. בידיי, בבטני, באפי, מסביב לעיניי. לא נתנו לי מנוח. בכוחות אחרונים הרמתי את ידי, שהייתה מכוסה בדם. באוויר עמד ריח של דיו..
העט של שקד..
ידעתי שאני מפחדת, אני מפחדת מעורבים, אכל לא יכולתי לעצור אותם. לא יכולתי למות כאן. אבל לא היו בי כוחות להתנגד.
ושם אני שוכבת, מאז ועד היום, אפופה בריח העטים והחלב והמוות. כל העולם מחפש אחריי, אבל אף אחד לא יודע מה הסיפור האמיתי. ולפעמים, כשהכאב על היעלמותי מכה בחברותיי ובמשפחתי, השיר מתנגן. You"ll gonna be one of them. נכתב בעט אדום, שוב ושוב, כל הזמן.
גם אני אחת מהם. גם אני מתה. נוקרתי על ידי עורבים רצחניים שרצו להרוג אותי כי אני האחרונה שראתה אותו, את העורב הקטן שגסס..
ואין לי ערך.