דברים מהבוידעם

"כמה שרציתי להגיד לך 'אז זהו?' 'לא יהיה בנינו כלום יותר?'
אבל משהו עצר בעדי…כנראה הפחד מלדעת את האמת, נראה שפחדתי לשמוע את ה'לא'.הלא הכואב,השורט, זה שהורס כל דבר בדרכו.אבל רציתי! כל כך רצתיתי לצעוק לך 'עצור,אני טיפשה! תחזור…' אבל שתקתי במקום, לא יכולית אפילו להסתכל לך בעיניים.
אתה רק המשכת לגמגם 'נו,זהו.היה ועבר, שכחנו, אל תיהי עצובה.. אני אשם שהתחלתי את הכל.' כזאת טיפשה.איך יכולתי לוותר עליך בכזאת קלות?אני זאת שהרסתי הכל!אתה לא תבין אותי לעולם וכנראה תשכח ממני כבר מחר אבל הכאב שמילא אותי באותו היום ילווה אותי כל חיי.הדמעות שעולות כה מרות, כה צורבות, שהלב נקרע לגזרים כשהן נופלות על דפי הדפדפת.
אף אחד לא יבין לעולם ואני אשאר עם הסוד הזה לתמיד שכל התירוצים הטיפשיים האלה היו כי פחדתי לאבד אותך, לא רציתי שזה יתחיל כי ראיתי את הסוף .
בשביל מה זה היה טוב? למה שאלת אותי אם אני רוצה לנשק אותך? סתם נתת לי סיבות להגיד לא.מוח תמיד פועל בניגוד ונגד הלב. הרסתי הכל כמו תמיד"

את הדבר הזה מצאתי עכשיו בנקיון החדר.
אני לא יודעת מה יותר עצוב, עצם זה שאפשר לחוש את הכאב מהכתב וסימני הדמעות על הדף או זה שאין לי ולו שמץ של מושג על מי כתבתי את זה ומתי כתבתי.
זה חולני.