הבוקר של

מישהיאחת 20/11/2013 533 צפיות אין תגובות

הבוקר של

היא מתעוררת משנת הלילה, יקיצה טבעית. העיניים עדיין מתקשות להיפקח לגמרי,
נפקחות, נעצמות, נפקחות..
תוך כדי נמנום והתכרבלות מתחת לשמיכה, היא מדברת אל עצמה ומאיצה לקום.
לאחר משא ומתן של עוד 5 דקות, ולאחר מכן עןד דקה אחרונה וזהו היא פוקחת את העיניים לגמרי.
אט אט היא מתרוממת לישיבה אך השמיכה עדיין מכסה את הגוף, היא מתקשה להיפרד ממנה. מתרכזת בצלילי השקט ששוררים בבית, מנסה להתענג על כל רגע לפני שקולות הבוקר יכו ויציפו אותו.
מביטה בעד החלון, עדיין חשוך, השעה כבר שש ורבע , כדאי לקום כדי לא להילחץ אחר כך,
כשהבוקר מתחיל לחוץ כל היום יהיה כזה וחבל.. היא אומרת לעצמה.
ואז היא נעמדת על הריצפה בהחלטיות , הנה היא כבר קמה. פותחת את התריסים לרווחה ומסיטה את הוילון. במסדרון, בדרך לחדר האמבטיה, היא עוברת בחדר של נעם. הדלת פתוחה והיא נעצרת מספר דקות ומתבוננת בדמות שמתחת לשמיכה, היא נעמדת רחוק כי מפחדת להעיר אותה משנתה. מתרכזת בצורה שיצרה בתוך השמיכה, מן גוש מתפתל , כמו נחש.
קולות הנשימה שלה נשמעים חרש.. היא אוהבת להביט בה כשהיא ישנה. בכל פעם כשמביטה בה ככה , היא נפעמת מהפלא שקרה לה. מהפלא שהיא יצרה, את נעם שלה. ולפעמים היתה נזכרת בימים ההם.. בימים ללא נועם והם נראו לה רחוקים או לא הגיוניים, לא הגיוני שהיתה פעם לבד. כי לפעמים הרגישה שנועם היתה איתה מאז ומעולם.
אבל לפעמים , רק לפעמים, בלילה , כשהיתה שוכבת לישון ולא נרדמת, והשקט ששרר הציף הכל ואת המחשבות, היו מתגנבים אליה הזיכרונות על החיים לפני נעם, על החופש, על היעדר האחריות , שבסך הכל היא אחריות נעימה אבל גם מאוד כובלת. ובכל פעם כשהיו מתגנבים אליה געגועים לחופש הזה, היתה מייד מנסה לסלק אותם. כי הרגישה רגשות אשם על הגעגועים האלו.
היא ממשיכה לפסוע במסדרון ונכנסת לחדר האמבט, מורחת על המברשת הכחולה, שכבר שבועיים אומרת שתקנה חדשה, את המשחה ומתחילה לצחצח את שיניה. תוך כדי מביטה על הכוס שבה יש מברשת קטנה אדומה, והיא נזכרת בשיניים הקטנות של נעם, ובפעם ההיא שבו למדה לצחצח שיניים בעצמה ועל הגאווה ההיא שהרגישו שתיהן, נעם על כך שפסעה עוד צעד בדך לעצמאות והיא על כך שהבת שלה מתלהבת כל כך מלצחצח שיניים לבד, ובכל פעם כשאמרה הבת שלי, עברה בה צמרמרות, היא היתה בטוחה שהיא תעבור בשלב מסוים, אבל היא לא. "אמא".. שמעה קול שקט , הפנתה את מבטה וראתה אותה עומדת על מפתן הדלת, שערה עדיין סתור , משפשפת את עיניה ואוחזת בידה את הדובי הלבן הקטן.
"בוקר טוב " רכנה לעברה וליטפה את ראשה הקטן.
"היום יום שלישי?" שואל הקול הקטן
"קרוב, רביעי.. רוצה להצטרף אלי?" עונה לה ומושיטה לה את המברשת האדומה.
היא מניחה את הדובון הקטן על הריצפה קרוב לדלת, עולה על השרפרף ומורחת את המשחה "של הגדולים" על המברשת. מעבירה אותה בין שיניה ותוך כדי מביטה לעברה כדי שתיתן לה אישור.
"את עושה את זה נהדר" היא מחייכת , ונעם מחייכת חזרה והתנועות שלה מהירות יותר ואולי גם בטוחות יותר בעצמן.
אחר כך הן הולכות יחד לחדר ובוחרות את הבגדים שנעם תלבש, נעם רוצה את החולצה האדומה עם הפרחים ואז תוך כדי שהיא מתלבשת כבר לגמרי לבדה, היא חושבת לעצמה , הבת שלי הולכת וגדלה , רק לפני רגע היא היתה תינוקת, והיא מצטמררת מהמהירות שבה הכל קרה, וכועסת על עצמה שלא העריכה יותר, שלא הצליחה להשתהות ברגעים האלו , להרגיש אותם
עד הסוף.
"תראי כמה עצמאית את נועמוש, את כבר עושה הכל כמעט לבד.."
"אני ממש גדולה, נכון אמא?" נועם אומרת בחיוך רחב.
והיא לא יודעת איך לענות לשאלה הזאת, כי גודל זה דבר יחסי ; גדולה יחסית לתקופה שהיתה תינוקת כן , אבל קטנה יחסית לעתיד .. אבל היא לא רוצה לסבך אתה עם היחסיות ופשוט עונה לה : "ממש ממש" וצובטת את לחייה בעדינות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך