המשאלה שהרסה את חיי

אני ילדה שמנה. תמיד הייתי. נולדתי במשקל של 4.300 וכלום לא השתנה.. הייתי הילדה הכי שמנה בפעוטון, בגן, בבית הספר ועכשיו גם בחטיבה. כשהייתי קטנה תמיד הבנות האלו, שמתבגרות מהר יותר, היו מסתכלות עליי ואומרות שאני נראית כמו דובי. הייתי חוזרת הביתה בוכה. כשהייתה לי בת מצווה וחיפשנו שמלה מתאימה, אני ואימא שלי הלכנו לחנויות נחשבות בעיר. ותמיד אותה תשובה: ״אין לנו מידות כאלה״.
לא חסרות לי חברות אמיתיות, שמכבדות את מי שאני. ההורים שלי תמיד הולכים איתי לדיאטנית עם כל הכסף שיש להם, וכלום לא עוזר. לא ירדתי אפילו גרם. הם תמיד קונים לי מה שאני מבקשת. יופי, בנוסף לשמנה אני גם מפונקת.
שלא לדבר על העובדה שילדות שמנות לא מתקבלות בחברה. חברות שלי רזות כמו מקל, ותמיד מתלוננות אחת לשנייה שהן כאלה שמנות. זה עושה לי חשק להעיף להן סטירה. ככה איבדתי את רוב החברות שלי, כאשר באמת הרבצתי להן כשאמרו את זה.
וזו בעצם הייתה הבעיה העיקרית שלי בחיים.

״קדימה, ליבי, זמן לישון!״
אני מכבה את המחשב ולוקחת מהמקרר פרוסה נכבדה של עוגת שוקולד. ״איך את רוצה להרזות אם את טוחנת ממתקים כל היום?״ שאלה אותי אחותי. היא ילדה שמנמנה, לא יותר מזה. בשכבה שלה היא נחשבת ״ממוצעת״.
״תשתקי, אבריל,״ אני אומרת בזעם והיא צוחקת. אני אוכלת את כל העוגה בביס אחד. ״לילה טוב, אימא,״ אני אומרת ועולה במדרגות אל חדר השינה.
אני מצחצחת שיניים ונכנסת למיטת האפיריון המפוארת שלי. הטלוויזיה דלוקה על האם.טי.וי, ושיעורי הבית הלא-גמורים שלי מונחים על השולחן. אני מתכסה בשמיכה ומכבה את האור. אט-אט אני שוקעת בשינה.
אני חולמת חלום מוזר. אני מרחפת על ענן בשמיים, ומגיעה בסופו של דבר אל איש קטן לבוש בד לבן. שיערו היה מתולתל ובלונדיני, ועיניו כחולות. בידו הוא החזיק נבל. הכנפיים שלו היו כמו נוצות.
״אתה מלאך?״ אני שואלת אותו.
״אפשר לומר.״ הוא אומר. הקול שלו היה נעים, כמו צלילי פעמון.
״למה אני כאן?״
״אני בעצמי לא יודע.״ הוא מושך בכתפיו. ״לוקחים אנשים לכאן בשביל שהם יוכלו לבקש משהו משמעותי שישנה את כל חייהם. הם רק צריכים להבין מה המשהו הזה.״ הוא הביט בי במבט חודרני. היה ברור שהוא יודע מה אני צריכה לבקש..
״זאת אומרת שאני יכולה לבקש משאלה?!״ שאלתי בהתלהבות.
״כן.״׳
״אוקיי, אוקיי..״ התנשמתי, בעודי חושבת על רעיון. ״אני יודעת!״ כמעט צרחתי. ״אני רוצה להיות הכי רזה בעולם!״
״הכי רזה בעולם?״ הוא חוזר על דבריי כאילו הן מילות מוות.
״כן. הכי רזה בעולם. אפילו יותר מענבר המעצבנת הזו!״ העיניים שלי נצצו, והבטתי בו. ״תגשים את זה בשבילי.״
״בסדר, ליבי כהן,״ הוא אמר, ופרט באצבעותיו על הנבל שלו.
הרגשתי כאילו אני נופלת לתוך חור שחור, נגמרת לי הנשימה, הכל נגמר..

״זו בת!״ נשמע קול.
אני רואה במטושטש מעליי רופאים, ומרגישה כאילו אני קלה מהאוויר. ״שבעה חודשים לפני הזמן?״ שמעתי כמה רופאים ממלמלים. ״זה לא טוב, זה ממש לא טוב..״
״מה המשקל שלה?״ שמעתי קול מוכר. אימא!
״1.700״ אומר אחד מהם. ״היא פגה. היא צריכה להישאר כאן כמה זמן.״
״היא תשרוד, דוקטור?״ שאלה אימא, והרגשתי בדמעותיה מטפטפות על עורי. רציתי לצרוח, אבל במקום זה יצא לי בכי. זה היה כמו להישרף מאש.
״אני אתפלא אם היא תשרוד את ה5 דקות הקרובות..״ הוא אומר. הפעם אימא שלי התייפחה חזק ואימצה אותי אל ליבה.
בין זרועותיה אני מרגישה כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. וגם טיפשה, כאילו אני לא מסוגלת לחשוב. רק לעשות פעולות כמו לבכות, לישון.
אני רואה אור לבן, נושמת את נשימתי האחרונה,
ומתה..