המשקוף האדום

עברתי דרך הדלת והמשקוף האדום שמזהיר מפני כניסה לכיתת האימים שלנו בלט יותר מתמיד.
אולי זה בגלל הדרך שבה היא ישבה במקומה, קצת עצובה, קצת שמחה.
היא לא ידעה שאני מסתכל עליה, מניח אני שאילו ידעה הייתה מתקפלת ונעלמת בעולם הקטן והסגור שלה.
אחרים חושבים שהיא סתם איזה ילדה מטופשת כמו השאר.
אחת כזאת שעושה רעש בשביל תשומת לב אבל אני יודע שהיא לא.
אפילו שהיא לא חושפת אף פרט על חייה ותחושותיה אני פשוט מצליח לחדור לה דרך העיניים החומות העמוקות האלה.
אני מצליח לראות שהעיניים האלה לא ידעו שינה בלילה, אני יודע שהן הרטיבו את הכרית.
אני יודע שהעיניים האלה הביטו בתסכול במספר שהופיע על המשקל.
אני מצליח להבין שהיא לא כמו כולן, היא אחרת.
היא מתיימרת מבחוץ להיראות כמו כולן כדיי שאתם לא תדעו כמה שהיא מתוסבכת מבפנים.
כדיי שלא תבינו עד כמה שהיא פגיעה ותנצלו זאת.
כי הלבד הזה כבר אוכל אותה מבפנים בביסים גדולים.
והכאב והסבל והשנאה העצמית גם הם לא מועילים.
אז עמדתי בכניסה לכיתה, ממש מתחת למשקוף האדום, והיבטתי בה מבלי ששמה לב.
כדיי שלא תמשיך ותסתגר אפילו יותר בעולם הקטן שלה, כי הלוואי שהיה לי איך לשלוף אותה לשם ולהסביר לה כמה שאני אוהב אותה.