הסיגריה הראשונה

זה התחיל בשירות הצבאי שלי, בתור תצפיתנית בקו ג'נין, אי שם 500 מטרים מאום אל פחם.

קו, או בשפה הפשוטה יותר, הגזרה יחסית שקטה, אבל כשהיא מתחממת אז נשארים במשמרת מעבר למה שמוגדר. תענוג של ממש אם את אחת שמחפשת אקשן בשירות ולא אוהבת לשרוף את הזמן על ניוטרל.

אני מהסוג שאוהב אקשן.

אחרי צוק איתן , אי שם בסביבות ספטמבר, אחרי הרבה כוחות-גדודי לוחמים, שהתחלפו בתקופה הזאת, הגיעו גבעתי שידעו להעלות את המורל הירוד כי כל אחד איבד חבר ולכל אחד המבצע הזה נכנס ללב, כי זה חיילים בשכבת הגיל שלנו שהיו שם וסיכנו את החיים שלהם.

היה חייל אחד, דור (שם בדוי) שהיה סטלן.
בחור של מסיבות טבע, לגמרי בתוך הלגליזציה, רואה ורוד תחת עיניים אדומות ובגדול מעשן קבוע. מעשן ירוק.

כשהיה משמיע את הטרקים שלו, הייתי מרגישה שאני בהיי, שאני בחורשת יער, תחת כיפת השמים והמוזיקה מתנגנת לה ואני פשוט נהנת מהרגע.

כמעט כולם חשבו שאני סטלנית, כי אני יושבת בחברה של מעשנים, לא מתלוננת על כלום, לוקחת הכל ברגוע ואוהבת מסיבות טבע.
הדבר היחיד שלא עשיתי היה לגעת בסמים,אלכוהול וסיגריות . לא כי אני נגד, פשוט לא יצא. אני גם מסתדרת בלי זה ואף פעם לא הרגשתי צורך לשתות או לעשן משהו. אוהבת את האווירה כמו שהיא ולמדתי לבד איך להרים לעצמי את הבטחון ולהסתיר את הרעידות,ההתרגשות או כל רגש שהוא בפנים ולהראות שאני בשליטה מוחלטת במצב.

עד שדור היה מציע לי, כל יום במשך חצי שנה, פעמיים ביום , סיגריה. בבסיס הוא לא נגע בסמי . את זה היה משאיר לבית ומספר לנו חוויות וסיפורים בכל שבת במוצב.

בכל פעם שהציע סירבתי.
רציתי לנסות, לראות איך זה, כי למדתי לאהוב את הריח. הריח היה נכנס לי לריאות והייתי יכולה לדעת את הטעם של הסיגריה גם בלי לעשן אותה ועם הזמן גם יכולתי להבדיל בין הסיגריות כי לכל אחד הטעם והריח שונים.

לא נגעתי בסיגריות כשגבעתי היו בבסיס ואחרי חצי שנה הם עזבו את המוצב והגיעו הנחלאווים.

אחרי שבועיים יצאתי למ"כים ונפרדתי מהחמ"ל שלי והגעתי למחנה סיירים שנמצא ליד אילת.

הקורס לא היה קשה כמו שהבנות היו קשות.
לא נתנו לאף שיעור לעבור חלק.
תמיד חייבות תהעיר ולעשות מהכל בדיחה.
ואני, שכבר שנה בצבא, הרגשתי שזה לא בשבילי המשחק ילדים הזה אז עשיתי מה שיכולתי ולא הערתי להן למרות שזה הפריע לי כי לא יצאתי בשביל להעיר למפקדות העתיד בצה"ל להפסיק להפריע.

אז חזרתי לחמ"ל שלי, מרוסקת.
הגעתי לחמ"ל כשכמעט כל החברות שלי השתחררו,
אלו שנשארו ממי שהכרתי היו שבורות אלוהים יודע למה והמרמור שלהן השפיע עלי ונעשה לי קשה להעביר את השירות איתן, כי גם ככה היה לי קשה בסיירים ועכשיו הן.

הייתי יושבת במדרגות המגורים, בקור, בגשם ומעבירה את הזמן שם. הייתי לוקחת את הנגן שלי,עוצמת עיניים ומקשיבה לשירים.

נזכרתי בריח והטעם של הסיגריות והחלטתי לנסות.
יום אחד, כשהייתי בדרך חזרה למוצב, קניתי סיגריה וביקשתי מאחד החיילים בתחנה אש , הדלקתי את הסיגריה והתרחקתי.

התחבאתי בין הקירות בתחנה ועישנתי.
חוויה מזעזעת.
לא ידעתי לעשן אז לא נהנתי מהסיגריה.
הרגשתי שהיא מייבשת לי את הגרון, נשאר טעם מר בפה ושהיא מסריחה. התאכזבתי. לא הבנתי מה כל כך מהנה בעישון שכל החיילים במוצב מעשנים את הגועל הזה.

את הסיגריה ההיא לא סיימתי מעולם וגם לא ניסיתי לעשן שוב כי הבנתי שזה לא בשבילי ומה שהרגיע אותי זה ריצות.