הסיפור האחרון

חברים וחברות, מחברים ומחברות, קוראי האתר וסתם אנשים שבמקרה רואים את זה.
קיוויתי שהיום לא יגיע, אך זהו הסיפור האחרון שאני אעלה.
הסיבה המאוד פשוטה לכך, היא שאני חטופה.
כבר שנתיים אני משתמשת במשתמש הזה כדי לקבל כול קשר עם העולם החיצוני.
אני לא אשקר לכם, אינני יודעת היכן אני.
האנשים המחזיקים אותי מורשים לכתוב בהשגחה בלבד.
אני כבר ילדה טובה, התרגלתי, אני ממושמעת.
אך אתמול, שמעתי שהם מתכוננים להורגי.
לשים קץ לחיי.
לסיים אותם בלחיצה מהירה על ההדק.
לקבור את צרותיהם, את ההוכחה החיה שלהם, את הטעות עשו.
להרוג אותי.
בצער רב, ולב כבד, אני החלטתי שלא אתן להם את הסיפור של פרצופי הרטוב מבכי ועיניו הקורנות פחד צרוף.
אני אתאבד.
אך לפני זה, אתם בטח תוהים למה רק עכשיו אני כותבת זאת.
ובכן, כפי שכבר ציינתי אני כאן כבר שנתיים. אני קרת רוח לנוכח המצב, ובדרך כלל יש עלי השגחה, אך עכשיו המשגיח שלי הלך לשירותים.
בוודאי כבר התעייפו ממני, עובדה שאין משמרות מסודרות.
זה לא כמו בהתחלה שלא קיבלתי את האפשרות שלחזור הביתה, לא יקרה.
שרשרת ברזל כבדה קושרת את שתי רגלי לקיר בטון עבה במיוחד.
אין לי אפשרות לברוח.
כול מה שסיפרתי לכם, כול שירי הטרגדיות שכתבתי, הסיפור מלא הפרקים על הנערה החטופה, הכול אמיתי.
כול המכות וההרעבות, אך גם האהבות, ההבנות, ההקשבה, הנתינה, החדווה, החיבה, ושאר הדברים שהעליתי במשתמש זה, הכול אמיתי.
מההתחלה ועד הסוף.
אני חייבת לסיים!
אני חייבת להעלות את הסיפור, הוא מגיע! המשגיח שלי!
אני חייבת שכול העולם ידע!
בבקשה עזרו לי!
אבל אין לכם איך…
אתם הייתם חברים נהדרים, הייתם מדהימים ואני אוהבת אתכם כול כך!
שלום יקירי!
שלום ולא להתראות!
עכשיו אני מתכוננת ללכתי אל האור הבוהק.
אחלו כול טוב והצלחה.
אחלו לי רק טוב ואושר בעולם הבא.
שמי הוא שרה גדינובה.
הנני חטופה כבר שנתיים שלמות ועכשיו, הגיעו קץ חיי.