זה סיפור שכתבה חברה שלי (שגם היא נמצאת בקהילת הסופרים פה באתר), אבל היא לא רצתה לפרסם אותו בשמה.

העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ג'

23/06/2013 867 צפיות אין תגובות
זה סיפור שכתבה חברה שלי (שגם היא נמצאת בקהילת הסופרים פה באתר), אבל היא לא רצתה לפרסם אותו בשמה.

הבנות נרתעו בבהלה,חלק אפילו נבהלו.סוהי רצה לכיוון הדלת ופתחה אותה,בפתח נראו שתי שומרות חמושות ומאחוריהן,לפי מה שהצלחתי לראות,עמדה קבוצה של בנות.
"אלה כנראה החדשות." אמרה לי מישהי,שמיטתה הייתה לידי.
"כנראה." אני משיבה לה ועוצמת את עיניי.הרעשים לא נגמרים.
עיניי נפקחות מסקרנות ואני מבינה שאין סיכוי שאוכל לישון ככה,בכל הרעש הזה.
האמת היא,כולן מתעניינות באירוע הזה מפני שזה הדבר המעניין ביותר שקורה פה זה חודשים חוץ מהמריבות שלפעמים מתרחשות.
הבנות החדשות עומדות בפתח הדלת,השומרות דוחפות אותן ואני שומעת זעקות כאב.בסופו של דבר,כל הבנות עומדות בתוך הצריף.
"כמה בנות יש פה?" שואלת סוהי.
"עשרים וחמש בנות," משיבה השומרת, "למיטב ידיעתי."
"בסדר." אומרת סוהי,אני שומעת אותה נאנחת.אני מבינה אותה לגמרי, גם ככה בצריף יש צפיפות רבה ועכשיו,עם עוד עשרים וחמש בנות יהיה עוד יותר בלתי נסבל.
שתי השומרות יוצאות מהצריף ונועלות את הדלת מאחוריהן,עוד נוהל חסר היגיון,כדי שלא נוכל לברוח מכאן.כלומר,רק בכדי להגיע לעיר הקרובה ביותר צריך ללכת שבוע ויותר.אני מניחה שאם מישהו באמת רוצה לברוח,שום דבר לא יעצור אותו,אפילו לא דלת נעולה.
בינתיים,אנחנו נעולות כאן במהלך הלילה.זה אחד הדברים הכי בלתי נסבלים בכל העולם כולו,ארבעים וחמש בנות,לא כולל החדשות,ישנות בצפיפות ולא יכולות אפילו להתפנות בצורה נורמלית.
"טיארה," סוהי פונה אליי וקוטעת את מחשבותיי, "האם רק את ושרה ישנות במיטה הזו?"
"לא," אני עונה בקוצר רוח מסויים,לא יודעת למה, "מייבל גם ישנה איתנו,היא נמצאת במרפאה היום."
"או.קיי," אומרת סוהי, "אם כך," היא ממלמלת לעצמה ופונה לאחת הבנות החדשות, "את,תצטרפי לכאן."
הנערה שאליה פונה סוהי מהנהנת וניגשת לכיוון המיטה שלנו.היא חיוורת,שיערה שחור קצוץ.שיערן של כל הבנות החדשות קצוץ,מגלחים אותו כשהן מגיעות לכאן.שמעתי שאחר-כך מכינים ממנו פאות או משהו כזה.כשגילחו לי את השיער הרגשתי מושפלת,חשופה בפני העולם.זה היה נורא לראות את קצוות שערי צונחות לרצפה ולדעת שאני בבית המעצר,שהסיוט לא הולך להיגמר אלא שהוא רק התחיל.
"אלכסנדרה לודג'," אומרת לה סוהי, "את תשני פה,מיטה 28 טור B."
היא מהססת.סוהי נראית עצבנית.
"קדימה," היא אומרת לה בחוסר סבלנות, "אין לי זמן לעיכובים."
לאחר כמה הפצרות חוזרות ונשנות,היא סוף כל-סוף עולה למיטה. הנערה,אלכסנדרה,נראית כאילו עוד שנייה תפרוץ בבכי.עיניה שחורות וגובהה ממוצע,לפי מה שאני מצליחה לראות.היא מסיטה את עיניה משרה וממני ומתעסקת בשרוכי הנעליים שלה.
"לילה טוב,בנות." סוהי אומרת בחוזקה.אין אור בצריף למעט כמה פנסי רחוב בחוץ שבקושי רואים אותם.
אני שומעת את הרוח המייללת בחוץ,את הקור ומצטמררת מעוצמתה.אני לא יכולה להגיד שחם לי יותר מדי,אבל לפחות אני לא קופאת מקור.
שרה כבר נרדמה וגם אלכסנדרה.אני לא מצליחה להירדם,שנתי נודדת. ראשי מלא במחשבות.
לפעמים,אני שומעת קול התייפחות מכיוונה של אלכסנדרה,אני חשה צער כלפיה.אני חושבת שכולן בוכות בלילה הראשון שלהן פה,אחר-כך הן מפסיקות.אין טעם בבכי,הוא רק מחליש אותך עוד יותר.
הזמן עובר באיטיות,בכוונה כדי לענות אותי.אני מתחילה לחוש עייפות ומפהקת.
כעבור זמן מה,אני נרדמת,חלומתיי נסובים אודות הבית שלי,הוריי,כל מה שהיה לי.אני מתחילה להתייפח בשקט,בלי שאף אחד שומע.אם הייתי במקומה של אלכסנדרה,גם אני הייתי בוכה בקול רם וכואב.
אני מתעוררת במהירות ומשפשפת את עיניי.מה השעה עכשיו,אני חושבת לעצמי,נראה שעוד מוקדם.
אני מתבוננת בחלון ולפי גוון השמיים אני משערת שהשעה בסביבות חמש,עוד חצי שעה לשינה.אני יודעת שכבר לא אצליח להירדם ונשכבת על המיטה,כשפניי כלפי מעלה.
אני שמה לב שגם שרה ערה,היא אמנם עוצמת את עיניה,אך אני רואה שהיא מתמתחת לפעמים ומזיזה את גופה.
אני מתחילה לצחוק לעצמי,מרוב שזה נראה מוזר,שרה פוקחת את עיניה מייד ורואה אותי,היא מתחילה לחייך.
"בוקר טוב." היא אומרת לי בלחש,נזהרת לא להעיר את שאר הבנות.
"גם לך," אני משיבה בלחש, "איך ישנת?"
"בסדר." היא עונה.
"שמעתי את אלכסנדרה בוכה בלילה." אני אומרת,זרם המילים פורץ מפי במהירות.
"באמת?!" היא שואלת בתימהון, "בכלל לא שמעתי אותה,ישנתי טוב." היא אומרת בלחש,משתדלת לא להעיר את אלכסנדרה.
אני שומעת לחשושים נוספים משאר חלקי הצריף ומבינה שחלק מהבנות כבר ערות.אני מסתכלת על אלכסנדרה,שלא מראה סימנים שהיא הולכת להתעורר.
אני חשה אשמה על כך שאמרתי לשרה שהיא בכתה,היא בטח לא רוצה שיידעו מכך.אף אחד לא היה רוצה שיידעו שהוא בכה בלילה.
"אני חושבת שכדאי שנעיר אותה," אומרת לי שרה, "עוד מעט במילא צריך לקום."
לפתע וללא כל אזהרה,אף על פי שכולנו ידענו שזה יבוא,נשמע קול פתיחת המנעול והדלת נפתחת בעוצמה.
כולן מרימות את ראשיהן בבהלה,חוץ מהבנות החדשות.הן עדיין ישנות,אני חשה צער כלפיהן.אני תוהה מדוע הבנות האחרות אינן מנסות אפילו להעיר אותן.
"בואי," אומרת לי שרה, "נעיר אותה."
לפתע אני מתמלאת כעס,אותי אף אחד לא העיר ביום הראשון שלי כאן,וכך קרה שהתעוררתי רטובה עד לשד עצמותיי וקופאת מקור.אני משתדלת להתגבר על הכעס שלי,אני לא באמת רוצה שישפכו עליה מים.
שרה מפנה לי מקום,וכך שנינו עומדות על ברכינו ומנערות אותה.בהתחלה,לא נראית שום תגובה ואלכסנדרה ממשיכה לישון,אני שמה לב שפניה אדומות,כנראה מן הלילה הקודם.
אני ושרה שומעות כבר קולות של שפיכת מים,צעקות נשמעות באוויר.
"זה מה שקורה למי שלא מתעורר בזמן,כדאי שתזכרי את זה." אני שומעת את אחת השומרות אומרת באיום.
לבסוף,אנחנו מצליחות להעיר אותה והיא פוקחת את עיניה,היא נראית המומה.
"מה זה?" היא שואלת בקול חלוש ומבוהל, "מה לעזאזל קורה פה?"
היא נזכרת במהירות,מבינה איפה היא.אני רואה את האכזבה בעיניה.
"אין זמן להסביר," אומרת לה שרה במהירות, "תקומי,עוד מעט תבוא אחראית לבדוק אם אנחנו ערות,הן כבר כאן בעצם," היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה, "יש להן כמה שיטות כדי לוודא שאנחנו ערות,פשוט תיראי כאילו התעוררת."
אלכסנדרה נראית המומה,כאילו ההוראות לא חדרו מבעדה.האחראיות עוד מעט יגיעו למיטה שלנו ועוד מעט המצב יהיה בכי רע.
בלי לחשוב פעמיים,אני סוטרת על פניה,זו לא סטירה חזקה במיוחד,אך נראה שהיא סוף כל-סוף התעוררה.היא ממהרת לקום ולשרוך את נעליה.
"כל הכבוד," אומרת לי שרה בשקט, "אמנם,אני לא בעד אלימות,אבל הצלחת לעורר אותה.כבר התחלתי לפחד."
האחראיות ניגשות למיטה שלנו ורושמות את שמותינו בעטים.
"ראית כששפכתי עליה מים,איך היא נבהלה וקפצה בבת אחת." אומרת אחת השומרות וצוחקת.
"גשו עכשיו לכניסה," אומרת לנו אחת האחראיות,כל בוקר זה ככה, "מהר."
אני ושרה ניגשות במהירות לכיוון הכניסה,אלכסנדרה מאחורינו,היא עדיין נראית קצת המומה,לא מבינה איפה היא.
"לאיפה אנחנו הולכות?" היא שואלת את שרה בזמן ההליכה.
"בטח לנאום של האחראי," שרה אומרת לה, "אל תדאגי,פשוט תנסי לא להירדם."
היא מהנהנת ומשתתקת בתוך עצמה.צעקות נשמעות לפעמים בזמן ההליכה.
אני מרגישה לפתע כאילו משהו דוחף אותי ונופלת על האדמה,אני מרגישה כאב ברגליים.
"את בסדר?" שואלת אותי שרה בדאגה.
"כן,בטח." אני עונה לה,היא עוזרת לי לקום.לידה עומדת נערה גבוהה,עם שיער מגולח שרטובה עד לשד עצמותיה.אני משערת שהיא לא התעוררה בזמן.
"אני מצטערת…" היא ממלמלת בקול רועד, "לא התכוונתי,פשוט כל-כך קר ואני לא יכולה…"
"זה בסדר." אני אומרת לה ברכות.אני מורידה מעלי את הסרבל ונותנת לה אותו.
מתחת לסרבל שנתתי לה,יש עוד סרבל.אני לא יכולה להגיד שממש קר לי,אבל הקור מתגנב לעצמותיי.הרבה מהבנות לובשות שני סרבלים,בכדי להתחמם.
"תודה." היא אומרת לי חלושות ולובשת את הסרבל במהירות,היא רועדת מקור ומתרחקת באיטיות,אחד האחראים נוזף בה בחוזקה.
"לא היית צריכה להביא לה את זה," אומרת לי שרה בלחש כשאנחנו ממשיכות ללכת, "אנשים יראו,ויחשבו שאת נותנת דברים במתנה."
"לא אכפת לי," אני מסננת, "ראית אותה בכלל,איך לא יכולתי לתת לה משהו.וחוץ מזה,ממתי נעשית כזו מגעילה."
"אני לא מגעילה,אני פשוט לא רוצה שאנשים ינצלו אותי ואותך.זה הכל." היא אומרת,פגועה.
אנחנו לא מדברות עד להגעה של האחראי,ג'ארד.אני רועדת מקור ועומדת ליד שרה,עדיין כועסת עליה.
ג'ארד סוקר את פנינו בבוז ובגועל,רואים שהוא לא רוצה להיות כאן,אבל הוא מוכרח.
"שמעתי שהגיעו אליכן," הוא פונה לסוהי שעומדת מקדימה, "כמה בנות חדשות."
"כן,עשרים וחמש בנות." עונה לו סוהי,למרות שג'ראד מעורר אימה ונמצא בדרג הבכיר,רואים שהיא לא מפדת ממנו.המונח המתאים יותר יהיה סולדת ממנו.
"החדשות," צועק ג'ראד, "נא לצעוד לקדימה." קולו מעביר בי צמרמורת.
אלכסנדרה,שעמדה ליד שרה,צועדת גם היא קדימה,היא נראית מבוהלת. ג'ארד תמיד נראה מפחיד.
"טוב," הוא אומר, "אני לא איש של ברכות,אז תרשו לי לפתוח בהסברים על האופן שבו מתנהגים פה.כרגע,אתן מוגדרות כפושעות נגד המדינה וככאלה,אין לכן זכויות.כל התכלית שלכן פה,כרגע,היא לעבוד," הוא לוקח נשימה עמוקה,זה אותו הנאום המשמים שהוא אומר לחדשים,כל פעם, אותו הדבר, "אני לא אסבול התנהגות מרדנית משום סוג שהיא,שזה כולל גניבות וקטטות,הבנתן אותי?!מי שתננהג פה לא כמו שצריך,תזכה לעונשים קשים מאוד.המשפחה שלכן,אתן והחברים שלכן בגדתם במדינה,אתן צריכות לזכור את זה כל יום שאתן נמצאות פה,לנסות ולכפר על זה…" דיבורו נקטע באמצע.
"ההורים שלי לא בגדו במדינה," אומרת אלכסנדרה חרישית, "זכותם להביע את דעתם החופשית."
היא כל-כך טיפשה,אני חושבת לעצמי,אף אחד לא קוטע את ג'ארד.אני מפחדת מהתוצאות והן לא מאחרות להגיע.
"איך קוראים לך?" הוא שואל את אלכסנדרה בטון מאיים,היא מתכווצת.
"אלכסנדרה לודג'." היא עונה לו בעזות מצח.
"כפי שאתן רואות כאן,אלכסנדרה לודג' היקרה," והוא מבטא את המילה יקרה הברה אחר הברה, "העזה להטיל ספק במידת האשמה של ההורים שלה וכאן,אנחנו רוצים לשנות את זה.תאמינו לי,אתן עוד תלמדו אשמה מהי.ובנוגע אלייך," הוא אומר לאלכסנדרה, "לא רציתי להתחיל את זה כך,בדרך הקשה.אבל אין לי ברירה," הוא מתחיל להכות אותה בעזרת החגורה,היא מתכווצת מכאבים, "זוהי דוגמא לכולכן,גם לוותיקות שנראה ששכחו מה זו המשמעות להיות כאן.שאלות?"
אף אחת לא מדברת.ג'ראד מסיים להכות את אלכסנדרה והיא נופלת על האדמה הקפואה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך