זה סיפור שכתבה חברה שלי (שגם היא נמצאת בקהילת הסופרים פה באתר), אבל היא לא רצתה לפרסם אותו בשמה.

תגובות יתקבלו בברכה!

העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ו'

24/06/2013 816 צפיות אין תגובות
זה סיפור שכתבה חברה שלי (שגם היא נמצאת בקהילת הסופרים פה באתר), אבל היא לא רצתה לפרסם אותו בשמה.

תגובות יתקבלו בברכה!

אני פוקחת את עיניי,האור מסנוור אותי.בהתחלה,אני לא מבינה איפה אני נמצאת,אך אני נזכרת במהירות:ההוצאה להורג,הגופות,ההתעלפות, החשכה.
"טוב שהתעוררת." אני שומעת קול לידי.אני מסובבת את ראשי לעבר מקור הקול ורואה את ג'ארד.
אני מרגישה עייפות,כאילו רק הרגע חזרתי מריצה,ראשי עדיין קצת סחרחר.מסביבי עומדות אלכסנדרה,שרה ומייבל בפנים מודאגות.
אני שמה לב ששאר האנשים כבר התפזרו,בוודאי הבנות וג'ראד דאגו להרחיק אותם ממני.
"את בסדר?" שואלת אותי אלכסנדרה בדאגה.
"כן," אני משיבה לה, "אני לא יודעת מה קרה לי."
"את התעלפת," אומר לי ג'ראד, "טוב שעכשיו את בסדר." נימת קולו גורמת לי להרגיש יותר טוב,אני שמחה שאכפת לו ממני.
"את יכולה לקום?" שואלת מייבל.
"אני חושבת שכן," אני עונה לה ומרגישה שגרוני יבש בצורה קיצונית, "כואב לי קצת הראש."
"לעזור לך לקום?" שואלת אותי שרה באכפתיות.אני מרגישה מעודדת מכך שיש אנשים שדואגים לי כאן.כי אם לא היו אני חושבת שכבר מזמן הייתי מאבדת את שפיותי.
לפתע,האחראי ג'ארד מגיח מבין אחד הצריפים שקרובים אלינו.הוא מכוער באופן מיוחד היום,אני חושבת לעצמי בגיחוך.הוא שם לב אלינו כעבור כמה שניות.בעיניו הכחולות יש ניצוץ של לעג ושל שמחה לאיד,אני כבר מניחה שזה לא מבשר טובות וממהרת לעמוד על רגליי, בהתחלה ג'ראד תומך בי,אני חשה את מגע עורו על עורי ומסמיקה.כשהוא רואה שאני מסוגלת לעמוד בכוחות עצמי עוזב אותי.
האחראי,ג'ארד מגיע לעץ שאנחנו מתקבצים סביבו,חבל שהוא לא יכול ללכת קצת יותר לאט,אני חושבת לעצמי.
"נו,נו,נו," הוא אומר במעיין נזיפת פתיחה,כאילו הגרוע מכול עוד לפנינו, "מה קורה פה?" הוא מפנה את השאלה אליי.אני מניחה שהוא שמע שהתעלפתי או שראה אותי יושבת על הרצפה לפני שקמתי.
"היא התעלפה,אדוני," אומרת שרה במהירות עד כדי שקשה להבין מה אמרה, "לא התכוונו להיעדר ממילוי חובותינו."
"לא שאלתי אותך,ריינפן," אומר לה ג'ראד, "שאלתי את רוברפור." וכשהוא אומר זאת הוא מצביע עליי.כמה שאני שונאת כשקוראים לי בשם המשפחה,אני חושבת לעצמי.אבל ככה זה עם השומרים,מבחינתם,לפנות אלינו בשמנו הפרטי נחשב כפחיתות כבוד מצידם.
"התעלפתי…" אני אומרת.
"את זה אני הבנתי," הוא אומר בזעם, "תמשיכי בבקשה."
"ואז כשהתעלפתי הם היו לצידי ועזרו לי," אני מוסיפה, "בבקשה,אל תעניש אותם.זו לא אשמתם." אני כמעט מתחננת בפניו.
"אני מחליט את מי להעניש ומי לא,מי אשם ומי לא,רוברפור," אומר לי ג'ראד בכעס, "בכל מקרה,זה שהיא התעלפה לא מצדיק ההיעדרויות.לכן," הוא אומר במבט שמח לאיד, "אתם תעבדו היום במשמרות כפולות."
אני שומעת התלחשויות כעוסות מצד חבריי.יש לי רגשות אשם על כך שהם נענשו בגלל שעזרו לי.
"כדאי שתמהרו," הוא אומר לנו בזלזול, "העבודה לא תחכה לכם."
כל אחד פונה לדרכו:אני,ג'ראד ואלכסנדרה לכריתת העצים.שרה ומייבל לניקיון.
"את," אומר ג'ראד לפתע,אני מסתובבת במהירות,תוהה מה הוא רוצה ממני, "לא התכוונתי אלייך," הוא אומר כשהוא שם לב שאני מסתובבת, "התכוונתי לשנייה,נו,הזו,סטארק!"
מייבל מסתובבת באחת, "כן?" קולה נשמע מודאג במיוחד.
"המנהל ביקש ממני לקרוא לך,הוא רוצה לשוחח איתך." בעיניו מבזיק ניצוץ שלא מבשר טובות.
"אבל לא עשיתי כלום,באמת." היא אומרת,כמעט בוכה.נורא לראות אותה ככה.
"עדיף שלא תתווכחי איתי,לטובתך." הוא אומר בנימה מאיימת.
היא צועדת לכיוונו,מבטה מלא ייאוש.אני,שרה ואלכסנדרה וגם ג'ראד,אף על-פי שהוא לא מכיר אותה כל-כך טוב מסמנים לה בעידוד.
אנחנו לא יכולים להישאר שם לנצח,לצערנו,אז אנחנו ממשיכים ללכת,כל אחד לכיוונים מנוגדים.
אני כורתת עצים בכל הכוח והעוצמה שאני יכולה,ככה אני לא יכולה לחשוב על כל מה שקרה היום ומתרכזת רק בכריתה,כריתה וכריתה.
ידיי מתעייפות במהירות ואני מתנשפת,אני לא מאמינה שאצטרך להישאר פה עוד כשמונה שעות נוספות.
"טיארה," ג'ארד אומר לי בעדינות, "עדיף שלא תבזבזי את כל הכוח שלך ככה."
אני נאנחת ומתיישבת על בול עץ כרות.אלכסנדרה הלכה להביא מים,אני מניחה.
"אם את מרגישה שאת לא מסוגלת,ואני מבין אותך בהחלט," הוא אומר, "תנוחי קצת,בסדר.אני אכרות כמה עצים במקומך."
"לא,אני לא צריכה שיהיה לך עוד יותר קשה בגללי." אני אומרת לו.
"אל תדברי שטויות,את יודעת טוב מאוד שזו לא אשמתך.את התעלפת,לא יכולת לשלוט בזה." הוא אומר ומתיישב לצידי.
"ג'ארד," אני אומרת לו, "אני לא יכולה לשכוח,היום בבוקר…מה שקרה… כשירו בהם,הדם בכל מקום." כנראה נעשיתי רגשנית,כי אני עוד פעם מתחילה לבכות.
"זה היה נורא." הוא מסכים איתי.
"אני לא רוצה להמשיך להיות כאן.מה הטעם לחיות,בעצם לא לחיות,לקום כל יום ולראות דברים כאלה." אני אומרת לו.
"אנחנו חייבים להמשיך." הוא אומר לי בעידוד.
"אולי כדאי לברוח?" אני שואלת,אני מסובבת את ראשי כמה פעמים כדי לוודא שאין מאזינים בסביבה,אנחנו עלולים להיענש קשות על מה שאנחנו אומרים, "בעצם,למה לא?אולי באמת נברח מכאן,אפשר,אולי כשאף אחד לא יראה אותנו."
"את השתגעת לחלוטין?!" הוא שואל בתדהמה, "לברוח מכאן זו התאבדות.שלא נתחיל לדבר שהעיר הקרובה ביותר נמצאת במרחק של יותר משבוע הליכה,איך את מתכוונת בכלל לצאת מכאן כשהשומרים כל הזמן צופים ממגדלי השמירה שלהם."
"כל הזמן?" אני אומרת לו מבודחת, "כשציינו את יום ההולדת של המנהיג הם השתכרו עד כדי-כך שהם אפילו שכחו לנעול את הדלתות."
"אני מבין למה ביום ההולדת של המנהיג,אבל ביום המהפכה זה לא ככה. וחוץ מזה,יש כל-כך הרבה טקסים שהם יתפסו אותך עוד לפני שתגידי דליקטס."
"ואתה לא רוצה לצאת מכאן?" אני שואלת אותו בסקרנות.אלכסנדרה עדיין לא חזרה ואני שמחה על כך שהיא לא שומעת על השיחה בינינו.
"אני רוצה," הוא עונה לי, "אבל זה לא קשור.העניין הוא שאני לא מוכן לסכן חיים של אחרים בשביל להציל את עצמי.את יודעת," הוא אומר לי וקולו נשבר, "היום בבוקר בהוצאה להורג,הרגו גם את בת הדודה שלי," אני נשנקת, "היא לא ניסתה לברוח.היא פשוט שמעה על התוכנית הזו,אבל הם החליטו להרוג אותה כי היא לא סיפרה להם לגביה," הוא אומר וממשיך, "בקיצור,אני לא מוכן שתיהרגי,טיארה.אבל אם את רוצה להרוג את עצמך,בבקשה,אבל אני לא אתן לך להרוג אחרים."
"בסדר," אני אומרת לו בכעס, "אז תישאר פה.תמשיך לעבוד יום אחר יום בשבילם,אני גמרתי עם זה."
"תעשי מה שאת רוצה,טיארה." הוא אומר לי וקם באחת מבול העץ,הוא לוקח את הגרזן שלו ומתחיל להתרחק.
"תעשה אתה מה שאתה רוצה." אני אומרת לו בכעס בדיוק כשאלכסנדרה מופיעה,היא נושאת כמה בקבוקי מים כבדים ומניחה אותם על הרצפה.
אני קמה מבול העץ ולוקחת גם את הגרזן שלי.אני מניפה אותו לכיוון העץ וכורתת אותו באלימות.מן הצד השני אני שמה לב שגם ג'ראד נוהג ככה. אני כל-כך כועסת עליו,עליו ועל כל העולם.לא ידעתי שבת-דודתו נרצחה. ובדיוק בגלל זה צריך לספר לאנשים החיים בחוץ מה בדיוק קורה כאן.
"מה קרה?" שואלת אלכסנדרה ומפירה את השתיקה המתוחה מסביב.
"כלום!" אני וג'ראד אומרים בו זמנית וחוזרים לכרות עצים.
"טוב,לא צריך להתעצבן." אומרת אלכסנדרה בהתגוננות.
אני ממשיכה לכרות עץ אחר עץ אחר עץ,זה נותן לי מעיין תחושת סיפוק מפחידה.גם ג'ארד ככה.במהרה,אנחנו במעיין תחרות כריתת עצים,מי יכרות יותר מהר וכמה.
בסוף היום,כשאנחנו כבר עייפים ותשושים,בא האחראי לבדוק את מספר העצים שלנו, "יפה,אני מורשם מאוד," הוא אומר, "אני חושב שאפילו שברתם שיא במספר העצים יחד.אולי לא נצטרך לכרות כמה ימים."
אם זה היה ביום רגיל אחר,אולי הידיעה הזו אפילו הייתה משמחת אותי,אך אני רק מנידה בכתפי באדישות.
אני חוזרת לצריף לבדי,לא מחכה אפילו לאלכסנדרה ובנוגע לג'ראד,טוב, לא דיברתי איתו מאז הבוקר,כשרבנו.
מדי פעם אני מסבה את ראשי לאחור ורואה אותו מדבר עם אלכסנדרה וצוחק איתה,זה רק גורם לי לרתוח עוד יותר ולכן אני מגבירה את צעדיי.
בכניסה לצריף אני פוגשת את שרה,עייפה ותשושה בדיוק כמוני. "היי." אני אומרת לה.
"היי." היא אומרת ומשיבה לי.בדיוק אז אלכסנדרה מופיעה ועל פניה חיוך גדול, "ג'ראד הזה," היא אומרת ומוסיפה, "הוא לא נורמלי." היא צוחקת כשהיא אומרת את זה.
"ג'ראד,כן,הוא ממש נחמד," אומרת שרה ופונה אליי, "מזל שפגשת אותו."
"אולי עדיף שניכנס שלושתינו בבת-אחת," אני אומרת,מסיטה את השיחה מג'ראד, "ככה זה יהיה יותר קל."
"עכשיו הן כנראה בסיום התפילה," אומרת לי שרה, "אין טעם שניכנס עכשיו."
"תשמחי,אחותי," אומרת אלכסנדרה, "אני שמחה שלפחות פספסתי את התפילה הטפשית הזו בזכות העונש הזה.טיארה,תודה רבה שהתעלפת."
"את מנסה לרמוז משהו?" אני שואלת אותה בכעס, "שזו אשמתי שהענישו אותנו?"
"לא,ברור שלא," היא אומרת,מבודחת, "לא רציתי להיענש,אבל אם מפספסים את התפילה זה כבר טוב."
"טוב,בואו ניכנס," אני אומרת ומסיימת את הדיון, "לפני שנקפא פה מקור."
שתיהן מסכימות,כך ששלושתינו פונות לכיוון הדלת ופותחות אותה.נשמע קול דיבורה של סוהי,אז אני מניחה שכבר עבר זמן התפילה.אני אדם מאושר,אני חושבת לעצמי.ברגע שאנחנו נכנסות לצריף,סוהי מפסיקה לדבר ונועצת במו מבטים כמחכה להסבר,שאר הבנות גם כן מסתכלות עלינו ומייד משפילות את מבטן.
"אנחנו מצטערות על האיחור," אומרת אלכסנדרה, "פשוט היום הענישו אותנו."
"אני יודעת," אומרת סוהי, "שמעתי שנענשתן.בפעם הבאה אני מבקשת מכן לא לאחר,מכיוון שדיברנו היום על יום המהפכה.מישהי מן הבנות שהיו פה רוצה לספר להן על מה דיברנו?"
כמה אצבעות מורמות,אני חשה צער כלפי הבנות האלו,שכבר אין להן דעה משל עצמן,אני גם כבר מתחילה להרגיש את זה. "כן,כריסטין?" אומרת סוהי.
כריסטין היא אחת מן הבנות החדשות,היא בת ארבע עשרה ונוטה להתבודד,לפי מה ששמתי לב אליו.היא קטנה,עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות עמוקות.כשרואים אותה,כזו קטנה וחסרת אונים נוטים לרחם עליה,אך בעיני היא עושה רושם של בחורה נחמדה.לא קל לחיות כאן,אז אני מניחה שהיא בחרה בדרך הקלה ביותר עבורה,פשוט להשתלב עם כולם ולשנן את התפילה מדי ערב.
"דיברנו על…על…כן,על יום המהפכה ומדוע חוגגים אותו.וכמה הממשלה טובה ומיטיבה." אומרת כריסטין ועיניה בורקות מהתרגשות.כל הסיטואציה מעוררת גיחוך אז,אני מגחכת לעצמי בשקט.
"סוהי," שואלת שרה, "האם כבר אכלתן?"
"הגעתן בדיוק בזמן," אומרת סוהי ומחייכת, "בואו,תשבו."
אנחנו מוצאות מקום פנוי לאחר שאנחנו בקושי מצליחות לפלס לנו דרך, בים הבנות פה.לאחר כמה כמעט-נפילות אנחנו מוצאות מקום ומתיישבות.
האוכל טעים,יחסית,אך זהו אותו האוכל שהיה יום קודם לכן וביום שלפניו. חבל שהם לא יכולים לגוון קצת באוכל,אני חושבת לעצמי.אבל ככל שזה נוגע אלינו,אני חושבת שמעדיפים להשקיע כמה שפחות.
לפתע אני מרגישה נגיעה בכתפי,אני מסתובבת באחת ורואה את כריסטין, "קוראים לך טיארה,נכון?" היא שואלת בהתרגשות, "ראית את יום המהפכה הקודם?איך הוא?"
לפני שאני מספיקה לענות לה,אלכסנדרה משיבה במקומי, "את באמת רוצה לציין את יום המהפכה הזה?" היא אומרת ומוסיפה, "כלומר,רק בגללם את נמצאת כאן.תגידי מה שאת רוצה,אבל אני בטוחה שאפילו בחלומות הגרועים ביותר שלך לא חלמת על כך שתהיי פה במשך שלוש-ארבע שנים נוספות,נכון?"
"אלכסנדרה,נו באמת," אומרת שרה במורת רוח, "תעזבי אותה,את לא רואה שהיא גם ככה מובכת.היא בסך הכל רצתה לשאול שאלה."
"לא,פשוט מעניין אותי," אלכסנדרה אומרת בנימה עוקצנית במיוחד, "תגידי לי," היא פונה לכריסטין, "איך הגעת לכאן?"
"אני…אני…" אומרת כריסטין, "האשימו קרוב…משפחה..שלי בפרסום חומר שלילי נגד הממשלה.במקרה,אני ואמא שלי ביקרנו אותו ואת הילדים שלו.ואז…דפיקה בדלת." היא לא ממשיכה,אני מבינה אותה,לא קל להיחשף ככה ולדבר על זה.היא פורצת בבכי נורא ומתרחקת מאיתנו,אני נועצת באלכסנדרה מבט זועם.
"אלכסנדרה,מה יש לך?" אני שואלת אותה בכעס ללא שליטה, "היא בת ארבע-עשרה,מה את רוצה ממנה?"
"שתפסיק להתנהג ככה," אלכסנדרה אומרת בחיוך מעושה, "היא חושבת שהממשלה מיטיבה לאזרחים וקודם כל,זה ממש לא נכון.שמעת מה קרה למשפחה שלה?" היא שואלת ואני שומעת אותה ממלמלת לעצמה,"ראיתי דברים איומים קורים לאנשים.ובכל זאת,נראה שעדיין ישנם כאלה שמעריצים את הממשלה בעיניים עצומות,כאילו לא למדו לקח."
"מה ראית?" שרה שואלת אותה בסקרנות.
"לא משנה." אלכסנדרה עונה לה באדישות ומסיימת את הוויכוח.שאר האכילה עוברת בשלווה יחסית.אנחנו לא מדברות בינינו ופשוט אוכלות בשקט.אני לא רוצה להיות דרמטית,בעצם אני לא יכולה לא להיות,אך האווירה בינינו מתוחה.
אני שמה לב,בדאגה פתאומית,שמייבל עדיין לא חזרה מאז שג'ארד האחראי ביקש ממנה לבוא איתו למשרד המנהל.אני מתמלאת פחד ומקווה שלא קרה לה כלום.אולי היא פשוט מאחרת,או שאולי הלכה לאנשהו,אני מרגיעה את עצמי.
הדקות נוקפות והיא עדיין לא חוזרת.כל רעש מקפיץ אותי,אני מתחילה לדאוג.אמנם,אני והיא לא כל-כך קרובות אחת לשנייה,אך אנחנו בכל זאת ידידות.
"מה קרה?" שואלת שרה כשהיא שמה לב שאני לחוצה.
"לא שמת לב שמייבל עדיין לא חזרה," אני אומרת לה, "היא הייתה כבר אמורה לחזור."
"באמת מוזר," אומרת לי שרה ופונה לאלכסנדרה, "תגידי,את יודעת איפה מייבל?"
"היא כבר ילדה גדולה,אתן לא צריכות לדאוג לגביה." אלכסנדרה אומרת ומנידה בראשה.
הדקות נוקפות,וכך עוברות שעתיים ומייבל עדיין לא חזרה.אני רוצה לשאול את סוהי,אולי,אם היא יודעת איפה מייבל.
"טיארה," פונה אליי אלכסנדרה לפתע, "אני לא חושבת שכדאי לפנות לסוהי.אני לא חושבת שהיא יודעת איפה מייבל.את סתם תסבכי אותה בצרות."
"למה שאני אסבך אותה בצרות?" אני שואלת אותה.
"את רוצה שסוהי עוד יותר תתעצבן עליה?אל תדאגי,היא תבוא." אמרה לי אלכסנדרה בנימה מרגיעה.
"איך את יודעת?" אני מקשה עליה,כלומר,מאיפה היא יודעת שמייבל בסדר ושהיא תחזור.
"ככה," היא אומרת לי בטון אגבי, "אני מכירה אותה יותר ממך.אני יודעת שהיא תחזור."
"מה שתגידי." אני מחליטה להיכנע ולא לפנות לסוהי.הנימה המתנשאת של אלכסנדרה כשאמרה את המשפט האחרון מרגיזה אותי,אך אני לא אומרת דבר על כך.
במקום זאת,אני הולכת לכיוון המיטה שלנו ונשכבת עליה.אין לי מצב רוח טוב במיוחד,ולישון,עכשיו כנראה לא אצליח להירדם בכל מקרה.
אז אני שרועה על המיטה,לא שמה לב לאף אחד וחושבת מחשבות על החיים.
אני מתעוררת באחת,אין לי מושג כמה זמן עבר,כמה דקות,שעות או שניות.מסביבי חושך ואני לא מצליחה לראות שום דבר.כנראה נרדמתי,אני חושבת לעצמי.
אני מצליחה לראות את שרה,הישנה לידי וגם את אלכסנדרה ומייבל. מייבל,אז היא חזרה בסוף.מה קרה לה?
אני לא רוצה להעיר אותה,אז אני מחליטה פשוט לחכות עד הבוקר.לפי מה שאני מצליחה לראות,אני לא בטוחה,אבל נראה שיש משהו נפוח בפנים שלה.
אני מקווה שהיא בסדר,לפחות היא חזרה.אז אני מסתובבת לצד השני ונרדמת במהירות.החלומות שלי מוזרים במיוחד,מתערבלים אחד עם השני.ממפלצות,החלום עובר לאיזו מעיין חווה ישנה.במחשבות אלו אני נרדמת.
"טיארה,את קמה?" אני שומעת קולות המעירים אותי.אני מפהקת.
"כן,כן." אני אומרת ברוגז ופקחת את עיניי.זו שרה שהעירה אותי הפעם.השגרה הזו,של להתעורר כל בוקר בסביבות חמש וחצי בבוקר מתחילה להימאס עליי.
אני משפשפת את שיניי בעזרת אצבעותיי ומעבירה אותן בשערי,מכיוון שאני מרגישה שהוא מלא בקשרים.
"בוקר טוב." שרה אומרת לי בחיוך.
"בוקר טוב גם לך." אני עונה לה,מעוצבנת.
אני שמה לב שגם מייבל ערה,או לפחות פוקחת את עיניה.ברגע שאני רואה אותה,פי נפער בתדהמה.יש לה כמה חתכים ענקיים בפנים ומסביב לעין יש לה פנס.אלכסנדרה עם "האל תדאגו." הזה.ממש,אני חושבת לעצמי.
"מייבל," אני שואלת אותה, "מה קרה לך?מי עשה את זה?" כי דבר אחד ברור לי,שמישהו עשה לה את במכוון.
"כלום." היא אומרת בזעף ומסיטה את מבטה ממני.
באותו רגע בדיוק נכנסות האחראיות וכך אנחנו מוצאות את עצמנו בדרך לחדר האוכל.אני,שרה ואלכסנדרה הולכת בקו אחד ומייבל קצת מלפנינו.
"אלכסנדרה,את יודעת מה קרה לה?" אני שואלת את אלכסנדרה, מודאגת.
"לא," אלכסנדרה עונה לי באותה נימה מתנשאת שאני מתעבת, "ואני לא חושבת שכדאי שתדברי על זה."
וכך,אנחנו נכנסות בשתיקה רועמת לחדר האוכל.ארבעתינו יושבות יחד, כרגיל.האווירה מתוחה מסביב ואני מחליטה להפיג אותה,לא ייתכן שנשב כולנו מדוכאות.
"אז,שרה," אני אומרת לה, "איך ישנת?"
"בסדר." היא עונה ולא מפרטת יותר מדי.
"היו לי חלומות כל-כך מוזרים." אני צוחקת וגומרת את הלחם שלי.
אין תגובה.כולן פשוט יושבות דוממות ולא אומרות כלום.זה כל-כך מעציב אותי.
"תקשיבו," אני אומרת בקולניות, "אז בהתחלה חלמתי על מפלצות עם פרווה או משהו כזה,ואחר-כך חלמתי על איזה קוסם שנלחם באיזה מישהו שרוצה להפשיר את כל הקרחונים בעולם.משום מה,לרשע יש את אותו הפרצוף כמו לג'ראד,האחראי,לשניהם יש פרצוף מכוער ומזוויע…"
"טיארה," אומרת לי אלכסנדרה וקוטעת אותי, "אולי תהיי בשקט."
"אם את לא רוצה,אל תקשיבי," אני אומרת לה וממשיכה לספר על חלומותיי, "בכל מקרה,שמתי לב,שגם לרשע וגם לג'ראד יש פצעון ענקי ממש על האף,למרות שג'ראד מנסה להסתיר אותו,או לפחות הוא חושב שהוא מצליח להסתיר אותו.לשניהם יש אותם עיניים פוזלות ואותה הבעה מרושעת על הפנים.הכיעור בהתגלמותו.בעצם,ג'ארד יותר מכוער ממנו,לא חשבתי שזה אפשרי בכלל." אני מסיימת ולוקחת נשימה עמוקה.
"טיארה…" אני שומעת את שרה ממלמלת בדאגה.
לפתע,אני חשה יד מונחת על כתפי.אני מסתובבת בבהלה ורואה את ג'ארד מאחורי,מחייך לאידו.לעזאזל,אני חושבת לעצמי,אני מקווה שהוא לא שמע את מה שאמרתי.
"חלומות נחמדים יש לך,רוברפור," אומר ג'ארד בלעג, "רק,חבל שלא לימדו אותך לסתום את הפה כשהיית קטנה,זה היה יכול לעזור לך."
אני נרתעת ומתכוננת לבאות.אני בטוחה שהוא לא יעבור על זה בשתיקה ויעשה לי משהו.אני כבר מוכנה לכך שיתנפל עליי,אבל,באופן לא צפוי הוא עוזב אותי וניגש אל הצד השני של השולחן,שם מייבל יושבת.ברגע שהיא שמה לב שהוא מתקרב אליה,היא נרתעת בבהלה.
"אז מה שלומנו?" הוא שואל אותה בלעג והיא לא מגיבה.
"איך את מרגישה עם מה שקרה?" הוא שואל אותה בשנית.על מה הוא מדבר,אני שואלת את עצמי.
אני מסמנת למייבל בתנועות יד,על מה הוא מדבר ולרוע מזלי הוא שם לב לכך.
"אל תגידי שלא סיפרת להן," הוא אומר בנימה מבחילה, "לחברות הטובות שלך יש זכות לדעת." הוא אומר.
"אולי תעזוב אותה,היא לא עשתה שום דבר רע." אני אומרת בלא לחשוב פעמיים.לפעמים אני מתנהגת כמו טיפשה.
"אולי תספרי להן,סטארק," הוא מבקש ממייבל והיא לא אומרת כלום,לא מעיזה, "בסדר," הוא אומר בנימה רגועה,אך כולם יודעים כשהוא מדבר בנימה הזו,זה השקט שלפני הסערה, "אז אני אספר. החברה שלכן, התנשקה," הוא אומר.היא בסך הכל התנשקה,אני חושבת לעצמי,מה כל-כך נורא בלהתנשק.
"ולא סתם התנשקה,אלא התנשקה עם בת," הוא אומר בדרמטיות, "אני בטוח שהיא לא אמרה אפילו מילה אחת על זה,נכון סטארק?!" ובמילים אלה הוא עוזב אותנו ויוצא מחדר האוכל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך