הקיר שלי

צמח מטפס, ככה הוא היה קורא לי.
הוא היה אומר שאני מגיעה למטרה שלי מהצד, נתמכת, אבל כל כך דקה ועדינה שכמעט כל דבר שובר אותי.
קיר, ככה הוא היה מגדיר את עצמו.
הקיר שלי. איתן, חזק, שתמיד יהיה שם במלוא קומתו.
ואני?
אני צמח מטפס.
הוא הקיר שלי.
ככה תמיד היה…
הסכם, בינינו.
עם הזמן הקיר משתפשף ומפתח עובש. עדיין שם, בשבילי.
הצבא, מבחינתי היה כמו בולדוזר.
מטוטלת כבדה וכהה שמתקרבת ומשחיטה.
ובבום אחד, נשבר הקיר שלי.
ובבום אחד, היציבה של הצמח המטפס והשברירי נעלמת.
השברים של הקיר שלי נאספים, ויחד עם עזרת בנאים מוסמכים מקבל שתיי דקות של שלמות נפשית.
הוא איננו, הקיר שלי.
עכשיו הגיע הזמן שאפרח לבד.
הגיע הזמן שבמקום להתבוסס בשברים ובדמעות,
יהפך צמח הקיר,
לארז אימתני.