ואם אעצור את נשמתי…
ואם אעצור את נשמתי, אילו רק לרגע אפסיק להגיב.
אני אפול אל הים ואתן לגופי לשקוע. אתן למים הצלולים לעבור מעל ראשי, לחסום לי אילו רק לשנייה את האוויר הצח.
ואני אעמוד על צוק גבוה, ואפרוס את שתי זרועותיי, אתן לרוח הקרירה ללטף את עורי החשוף. אני אקח צעק קטן, ואפול אל מטה מייד, ואילו רק לדקה, ארגיש את הרוח מצליפה בפניי, דקה לפני שגופי נשמט בחוזקה על האדמה.
ואני אחתוך את וירידי, אתן לדם האדום לנזול מזרועותיי על כפות רגליי, אילו רק לכמה דקות, ארגיש תחושת הקלה.
ואני אעמוד על פסי הרכבת בתחנה הקרובה, ואחכה אילו רק לשעה לרכבת הבאה, שתחלוף ותעבור דרכי, כאילו ואני אוויר.
ואני אעצור את נשמתי, אילו רק לרגע, ואז, אפסיק להגיב, לתמיד.
תגובות (2)
אני נסחפת ונסחפת, אני מרגישה את זה בגופי, זה מדהים זה נפלא אני בפנים… ובום רעיון האובדן העצמי מכה בי ואני מבולבלת ואפילו לא מוכנה, תוהה אם שאר הטקסט הקודם היה אמור להיות חד ובוטה כמו ההמשך הזה שכתבת. וזה עדיין יפה. אבל אני חושבת שצריך לרדת שורה כדי שההדרגתיות תהיה יותר ברורה, יהיה שקט מתודי ונבין. אפילו הקטע של הנפילה הוא עדין רך יפהפה. החבטה על האדמה היא עושה את השינוי ולדעתי צריך להדגיש את זה עם ה'לרדת שורה', כי רק בוורידים דברים נהיים בוטים יותר וחדים יותר.
מסכימה עם אוליב.
לרדת שורה או אפילו להפוך את זה לשיר בכך שאחרי כל פסיק תורידי שורה.
יש לך כישרון ושפה גבוה ואוצר מילים נרחב וסיפורים נפלאים, את סוחפת ומרגשת בדיוק כמו שאוליב ציינה מעלי.
מצפה בקוצר רוח לסיפור הבא,
המעודדת.