וזה הגן שלי. בלי עדן, רק חשכה,אור וגשם.

צועדת בדרך החשוכה, ידיים של ערפל מושטות קדימה על מנת לטרוף את הנשמה. טל שחור נח על העלים האכולים והגוועים.
זה גן העדן שלי, מקום שאפשר לשנות גם אם אין תקווה.
מקום שנותן לחיים משמעות חדשה.
מקום שבו אתה קולט שאי אפשר להיות עצוב.
ולבסוף מקום שפרח יכול לפרוח בו, והוא יפרח!

צועדת בחושך, בלי מעט אור.
שביל האבנים האפורות והמלוכלכות סדוק כולו וצומח בנו סרפד, מכל סדק, צורב את כפות רגליי.
ואז, מביטה אל האופק. השמש עולה באטיות. נותנת לאורה העדין והטובעני והגיע לכל פינה לפני שתאיר את התמונה הגדולה.
החום שקורן ממנה גדול, אפילו יותר מידי.
כדי להישאר שפויה צריך ללכת הן בצללים והן באור. אסור להישאר רק במקום אחד, זה יעוור אותנו. חייבים להמשיך! להגיע לכל המקומות, לחנוך את כל הדרכים ולראות את כל המראות.

צועדת, ספק באור ספק בחושך. השמש כבר יצאה במלואה וזה הסימן, הסימן לעזוב את התמונה ולצאת לדרך חדשה.
זה הגן שלי, ואין שם שום עדן. רק חשכה, אור וגשם. תמיד גשם ששוטף את הכל. שנותן לי להיעלם בתוך כל הטיפות שמסטירות את הדמעות.
וזה הגן שלי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך