יש שולחן כתיבה על החוף הזה עכשיו. אבל אני לא שם, אז. כל מה שיש לי זה כאן.

וידוי

09/11/2018 426 צפיות אין תגובות
יש שולחן כתיבה על החוף הזה עכשיו. אבל אני לא שם, אז. כל מה שיש לי זה כאן.

החוף הזה הופך לי את הבטן.
הוא תמיד יוני אלפיים וארבע עשרה. תמיד בחושך.
אני תמיד הולכת יחפה במכנס ג'ינס קצר וחולצת טריקו רחבה.
הזמן עוצר והוא תמיד העמודים של המזח כשגם אני עוצרת, הידיים על שולי החולצה. אני מהססת.
הוא כבר התפשט. אני עוד לא.
ואז יש החלטה, והיא לא שלי אבל כן. ואני מוליכה אותו, גבר זר, אל המים.
את חוקית, נכון?

היד שלו על הירך שלי כל הנסיעה, מלטפת.
הוא לוחש יפית. איך בכלל אפשר להשוות את הבחורה בת השמונה עשרה שאני תמיד עם הילדה בת הארבע עשרה שפגש בפעם הראשונה.

הטעם שלו בפה שלי הוא ים. מלח ומים שמעמעמים את הכל. מטביעים אותי.

אני מצטערת שאין לי על מה לדווח. מה להגיד כדי להציל אחרות.
אני מרגישה אשמה לבאה בתור. הוא נקי.
הייתי חוקית.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך