זה היה יכול להיות אחרת

ברגע שראיתי אותו הבנתי שהולך לקרות משהו, הוא ניראה אחרת, שונה, הוא ניראה מפחיד.
ברגע שראיתי אותו הרגשתי צמרמורת.. המורה הציגה אותו ואמרה שהוא התלמיד החדש.
הוא היה חתיך אבל הוא אף פעם לא חייך. המורה אמרה לי להצתוות אליו, היא התכוונה לכך שאני יגרום לו להתאקלם בכיתה. באמת שפחדתי ממנו. ניסיתי כל פעם לדבר איתו, אבל הוא לא דיבר איתי.. אז החלטתי שאני מדברת אליו למרות שהוא לא מחזיר תשובה, התברר שהוא גר מתחתי בבניין אז היינו הולכים ביחד לבית ספר, הייתי מדברת אליו שעות וזה היה ממש כיף. עד שפעם אחת לא הרגשתי טוב אז לא באתי לבית ספר, הוא הלך לבית ספר ושהבית ספר ניגמר הוא חזר הביתה הניח שם את התיק ועלה אלי הביתה. הוא דפק בדלת ושאל איפה אני. אמא שלי שאלה אם הוא מכיר אותי והוא אמר שהוא ידיד שלי. שמעתי את השיחה מהחדר הרגשתי שמחה כי סוף סוף גרמתי לו לדבר. אמא שלי הכניסה אותו לחדרי ואמרה לו לשבת על הכיסא של המחשב הוא נכנס והיא סגרה את הדלת. הוא התיישב על הכיסא ואני התרוממתי הוא שאל אותי איך אני מרגישה. לא עניתי הייתי בשוק שהוא דיבר היה לו קול ממש נעים. אחרי כמה דקות אמרתי לו שאני בסדר. שאלתי אותו למה הוא לא מדבר בדרך כלל, אז הוא אמר לי שהוא לא מהאנשים שמתחברים עם אנשים, ושהוא גם לא מאלה שמדברים.
בדיוק קמתי כדי ללכת לשירותים וכמעט נפלתי, הוא החזיק בי חזק, הלב שלי התחיל לפעום ממש מהר, הרגשתי שאני מסמיקה, אמרתי לו תודה כשמבטי היה מופנה לריצפה, הזזתי את ידיו והלכתי לשירותים. הוא בנתיים הסתובב בחדר, והסתכל על התמונות שתליתי לאחרונה על הקיר. נכנסתי לחדר ראיתי אותו מתבונן על תמונה שלי, וזו הייתה התמונה הכי מכוערת שלי.
אמרתי לו:״מה אתה עושה!״ ורצתי אליו הזזתי אותו מהתמונה כשאני אוחזת בידו. הייתי כל כך מבוישת שהוא הסתכל על התמונה שלי. הוא אמר לי:״לא ידעתי שאסור לי״ עניתי לו״אסור לך״ אז הוא ביקש סליחה.
הוא שאל אם אני מתכוונת לעזוב לו את היד בקרוב, מה?! עדיין החזקתי לו את היד? הסתכלתי על היד שלי וראיתי את שלי אוחזת בחוזקה בשלו. הייתי בשוק ושחררתי מהר את היד שלו, וביקשתי סליחה, הוא אמר לי:״זה בסדר, קורה״.