חזר אלי

כמובן שברגע הכי רנדומלי ונורמטיבי הכל חזר אלי.
ישבתי בשורה הראשונה במונית שירות מצחינה מתל אביב לפתח תקווה , לנהג – שפיתחתי תאוריה די מגובשת שהוא גר ברכב הזה – היה זקן מדובלל וקרחת , שילוב מזוויע.
שפורפרת משחת השיניים על הריצפה גרמה להכל לחזור.
לא היתה לי שום דרך להכין את עצמי לרגע הזה.
שנים שיקרתי לעצמי שלא אכפת לי.
שכנעתי את עצמי שהתגברתי על זה.
שאני לא צריכה אף אחד מהם.
אבל משחת השיניים המזורגגת החזירה הכל ברגע.
זה לא שינה בכלל שהנהג הסמיק ומיהר להרים את משחת השיניים, אני כבר היית לכודה.
שוב הייתי בת 16, שוב מצאתי את עצמי ברחוב אחרי שהתוודתי בפני הורי שאני נמשכת לבנות.
הם לא העיפו אותי מהבית , הם אהבו אותי.
אבל הם ניצלו כל הזדמנות להראות ולהגיד כמה הם מאוכזבים ממני , כמה הם מתביישים.
הגעתי לגבול שלי , ארזתי תיק והלכתי.
השתדלתי לא להתמקד בעובדה שאין לי לאן.
הייתי במונית שירות כזאת בלילה ההוא , עוברת מסלול דומה רק לכיוון השני.
הגעתי לים. ישבתי שם עד הזריחה והרבה אחריה . בכיתי , בחיים לא בכיתי כל כך הרבה.
חלק ממני הרגיש רע בשביל ההורים שלי , הם רק רצו בת נורמלית.
הלוואי והיה לי איך להראות להם שאני נורמלית .
אני כל כך נורמלית שהחיים שלי משעממים ברמות.
הנהג הקירח נועץ בי מבט, כנראה בגלל הדמעות שזולגות על לחיי, אבל לא אכפת לי, אני לא שם איתו במונית , אני עדיין על החוף ההוא .
המקום שבו הפנמתי מה המשמעות של להיות לבד, הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי חסרת אונים.
המקום שבו פגשתי את אנה.
ניגבתי את הדמעות ונשענתי על החלון , אז נכון , איבדתי אותם. הם ויתרו עלי ואני ויתרתי עליהם.
אבל מצאתי את עצמי .
ומצאתי אנשים שאוהבים אותי כמו שאני.