החתול הסופר
תהיתי אם באמת כדאי לפרסם את זה, גם מצד הבושה שמלווה את הסיפור, וגם מכך שלא מדובר באיזו יצירת מופת ספרותית כמו שאר היצירות הנפלאות שלי. אלא, שאני מרגיש צורך לדבר על הרגשות האלה, ולא למחוק שום דבר שכתבתי.

יומן

החתול הסופר 20/11/2022 224 צפיות אין תגובות
תהיתי אם באמת כדאי לפרסם את זה, גם מצד הבושה שמלווה את הסיפור, וגם מכך שלא מדובר באיזו יצירת מופת ספרותית כמו שאר היצירות הנפלאות שלי. אלא, שאני מרגיש צורך לדבר על הרגשות האלה, ולא למחוק שום דבר שכתבתי.

ללכת
ולבחור
ולנפול
ולקום
ולצעוד
ולמעוד
ולחיות.

ככל שהזמן עובר, אני נוטה להתייחס בחשדנות כלפי החוויות שחוויתי, כאילו מאחורי ההרגשה הטובה, או האמיצה, עומדת איזו מזימה רעה, ואני מפסיק לאהוב אותן.
במידה מסוימת, זאת הדרך של הנפש להרפות מאהבות ישנות ולגרור את האדם קדימה, לתת לו לקום ולצעוד ולמעוד ולחיות.

אז את הסיפור הזה אני לא אוהב. ואני עדיין חייב לו קצת.

יש משהו קסום בלהיתקע על צוק.

אז התגובות הרגילות הן איזה מפחיד, איזה מגניב, איזה חוסר אחריות.
נכון. זה גם זה וגם זה וגם זה.

אבל בתוך מצב כל־כך קיצוני פתאום צצות בראש מחשבות בלתי־רגילות, שנוצרות אך ורק במצבים בלתי־רגילים.

גם הרגל וגם הזנב נשברו כהוגן, ולמרות זאת מסתבר שאפשר לסחוב תרמיל מלא גם במצב כזה. אפשר ללכת, ולזחול, ואז לקום ועוד קצת ללכת.
ואז מבוי סתום.
ואז תם הכוח.
ואז נפוג האדרנלין.
ואז חודר הקור.

וברגע ההוא, כל החכמה, הפילוסופיה, והכוחות האנושיים, מתרכזים כולם לעמוד ולהיאבק באיתני הטבע, בערבה אדישה, כגודל העולם כולו.

האם לפחד מהמוות?
עם כל מה שאני יודע על מוות, וכל מה שאני מאמין בו, לא.
ובכל־זאת… התהום מפחידה.

אז אני אומר פסוקים. גם לפני כן אמרתי, גם אם אני מפחד או לא.
"כי לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת."
זה הכל.

בשלב מסוים בא הכאב, אבל עד שהוא בא, מתפשטת כמו הקור בכל הגוף חרדה, שרק הולכת ומתעצמת, ותחילה זאת חרדה בלי סיבה, ולבסוף זאת ההבנה שאני אוהב את המטען הזה שאני נושא בלבי ואני לא רוצה שיתרסק.

ויש קצת אובדנות, כי תמיד יש קצת אובדנות. לפעמים יש הרבה אובדנות.
רק שברגע ההוא, פתאום אני בוגר להפליא, ולא מרתיעות אותי קלישאות.
כמה גסה היא אהבה עצמית, כמה מלאת אשמה.
ואני עומד, או איך שלא מתארים את המצב הזה, ומחליט בלי בושה לאהוב את הלב הזה.

לבקש לחיות?

זה אומר להרים את הציוד ואת האשמה, ובעיקר את הבושה, ולסחוב הכל על רגל שבורה, שגם אחרי ניתוח לא תחזור להיות מה שהייתה.

ולצעוד עוד דרך ארוכה־ארוכה, ולמעוד, ולקום, ולחיות.

רק להגן על הלב הזה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך